בלי קטנוניות / ח"כ יוני שטבון, הבית היהודי להיות ראש ממשלה בישראל אינו דבר פשוט. זה כרוך בדאגה לביטחון המדינה, אך גם בחשיבה מתמדת על חיי החיילים. בחשיבה מה טוב לעם אך גם מה יאמר העולם. בהתמודדות עם התראות הנגיד ואזהרות האוצר, וגם בהתמודדות עם דמעת ילדים רעבים ולב שנשבר. התפקיד כולל גם שמירה על מסורת הכותל, ובאותה העת הקשבה לטענות נשות הכותל. החלטות מיידיות בשאלות הרות גורל – חיי חיילים או חיי אזרחים? טובת העם או דעת העולם? אוברדרפט לאומי או רווחה לאומית? מדינה יהודית או דמוקרטית? כל הזמן יש להכריע בין מה שחשוב מאוד למה שחשוב יותר. דרוש לכך קור רוח, אך גם שקט נפשי. קור רוח המנהיג יביא. שקט נפשי - אנחנו נביא. זה לא אינטרס פרטי של ראש הממשלה – ולא משנה אם זה בן גוריון, בגין או נתניהו – זהו אינטרס לאומי. ראש הממשלה אינו אדם פרטי, הצלחתו היא הצלחתנו, כי הוא – אנחנו. "וישנס מותניו וירוץ לפני אחאב עד בואכה יזרעאלה", לא לפני אחאב רץ אליהו אלא לפני מלך ישראל, כי יש חשיבות בהדר. מדינה שמכבדת את ראשיה היא מדינה שמכבדת את עצמה. מובן שיש להבחין בין סממנים של הדר לאומי ובין נהנתנות שאינה ראויה. ומובן שגם השקיפות חשובה, וחשוב לבקר את התנהלות הממשלה והעומד בראשה. אך עם זאת, הביקורת צריכה לעמוד במבחן האפקטיביות. אם למשל ראש הממשלה מעל באמון הציבורי, ודאי שזו ביקורת אפקטיבית כי יש לכך השפעה על חיי המדינה. אך אם בנהנתנות מדובר, נדמה שזו נישה שאין טעם לעסוק בה. זו ביקורת שאינה אפקטיבית והיא רק תוסיף עומס מיותר לסדר יומו העמוס לעייפה של ראש הממשלה בדברים שחשובים באמת. אז יש ביקורת קטנונית והרסנית, ויש ביקורת עניינית – והמדד הוא תמיד טובת העם. ביביפוביה / חני לוז, רכזת תדמי"ת התקשורת שונאת את נתניהו שנאה פתולוגית, עוד מהכהונה הראשונה שלו. כמה אנשי תקשורת אף הודו בכך. זו שנאה למי שהגיע לשלטון והשפיל את פרס, מושא ההערצה של התקשורת והשמאל. אמנם פרס הפך לנשיא פעיל פוליטית, ונתניהו הפך לפוליטיקאי שמקדם סדר יום שמשיק לזה של פרס, אבל לתקשורת זה לא משנה. פרס נשאר 'טפלון', ולעומתו נתניהו ואשתו הם מטרה קבועה להטרדה תקשורתית סדרתית: המתנות של שרה, עוזרות הבית, הסיגרים, החלפת אנשי הלשכה, וכעת – המיטה והקוסמטיקה. השנאה הזאת אינה מאפשרת לתקשורת להיות צינור נקי להעברת ביקורת עניינית על ראש הממשלה. מרוב זעקות "בנימין זאב זאב", אדם מפוכח, שאינו סובל מביביפוביה, לא יתייחס ברצינות לסערה התורנית נגד נתניהו, וחבל. כי בכל זאת, יש צורך ציבורי לפקח על האנשים שאוחזים בעמדות שלטוניות בכירות. אך עם זאת יש להם גם צורך מוצדק להוצאות גבוהות, כדי שייצגו אותנו בכבוד והדר הראוי לראשי מדינה. אולי בתקופת הצנע היה מקום לצניעות קיצונית, ואולם היום, כשישראל מדורגת בין הכלכלות המובילות, אין סיבה שראש הממשלה יסתובב בעולם כדלפון. מה שראוי שהתקשורת תשדר הוא מידע עיתונאי רציני, כמו בדיקה מעמיקה מה הם מקורות ההכנסה באותן שנים שבין שתי כהונותיו: מהיכן צבר את עושרו? האם יש השפעות והשלכות מדיניות לקשרים אלו? האם הוא מחויב כלפיהם ופועל לריצוי אותם גורמים? יש בהחלט מקום לצמצם בהוצאות כשהציבור הרחב נדרש להידוק חגורה מכאיב. אך ההתמקדות האינפנטילית משהו של התקשורת בהתקנת מיטה במטוס מסרסת את החשיבה הציבורית הביקורתית הלגיטימית. לגיטימי שראש ממשלה יהיה כמה שיותר ערני ונינוח כשהוא מייצג אותנו. לגיטימי לבדוק את ההוצאות של בית ראש הממשלה, אך לא לגיטימי שלא להשוות אותן לראשי ממשלה בעבר, ולהתעלם מגידול במיליונים בהוצאות בית הנשיא. ביקורת צריכה להיות עניינית ורצינית, ולא מסע רדיפה מתמשך. גם ראש ממשלה צריך לחסוך / דניאל בן סימון, עיתונאי וח"כ לשעבר (העבודה) בזמנים נורמליים של רווחה כלכלית, העיסוק בהוצאותיו של ראש הממשלה הוא עניין קטנוני. אבל בעת מצוקה, כשהציבור נדרש להדק את החגורה ולכווץ את חייו האישיים והמשפחתיים – העיסוק בהוצאות הללו הוא טבעי ואף מתבקש. כאשר האזרח בישראל שואל מדוע דורשים ממנו את מה שלא דורשים מראש הממשלה, כאשר הוא שואל היכן הדוגמה האישית, כאשר הוא שואל מדוע ראש הממשלה והשרים כן והציבור עצמו לא – ההבדלים הללו יוצרים חוסר אמינות ואחר כך גם מחאה. איש לא רוצה להצטייר פראייר, בעיקר אצלנו בישראל. כשהעם נדרש לשלם מחיר תפקידו לשאול שאלות. לכן כשהיום מתעסקים במיטת ראש הממשלה זה עיסוק טבעי. בזמנים אחרים אי אפשר לבדוק כמה גלידה ראש הממשלה אוכל ואיך הוא ישן בלילה, ובאמת כעיתונאי לא הייתי מעז לעסוק בענייניו האישיים של ראש הממשלה. שימו לב מה קורה בספרד וביוון בשל הבעיות הכלכליות. בספרד משפחת המלוכה נמצאת תחת חקירה, וביוון ראשי הממשלה כמעט מובאים לחקירה. לכן, כשיש מצב מצוקה הכללים שונים. גם בישראל קיבלנו תכנית כלכלית מסוימת, ויש לפעול בהתאם לה. מנותק מהעם / שמחה זעירא, ירושלים (מגולשי ערוץ 7) הרדיפה אחרי נתניהו אינה מעניקה הרגשה של קטנוניות, בגלל שבאמת הכול נראה שם מנופח, גדול ולא פרופורציוני למדינת ישראל. נתניהו לא מוכיח בכלל אכפתיות לנעשה בתוך המדינה ולקשיים של האזרח הקטן - דאגה לביטחון האישי, מצוקה כלכלית וביורוקרטיה מטורפת. כבודו - כבודנו / אורי קוטאי, אלון מורה (מגולשי ערוץ 7) פרסום הוצאות ראש הממשלה ואישי ציבור אחרים לוקה בשתי בעיות: האחת היא הקטנה וזלזול באיש הציבור וציפייה שיהיה פחות מאדם ממוצע, והשנייה היא פרסום סכומים שאין לציבור דרך לדעת את ייעודם ואת הצורך בהם. ראש הממשלה צריך להיות לבוש היטב, יותר מאיש עסקים ממוצע. והוא צריך להיות לבוש כך תמיד. וכך גם אשתו, כנהוג במדינה. הוא גם צריך מיטה כדי לישון בה בדרך ומסוק כדי להגיע . ונקודה למחשבה: כאשר הנשיא האמריקני הגיע, הסיקור התקשורתי על הפאר וההדר היה מאוד גדול ומחניף. ולא פחות מכך, כבוד מנהיגנו הוא כבודנו!
