יום אחד נסעתי במכונית עם אחת הבנות, ובשלב כלשהו התפתחה שיחה על ילדי המשפחה. אני לא זוכרת למה, אבל מצאתי את עצמי נותנת תיאור אופי מתומצת של כל אחד מהם – זה אחראי, זו תמיד שמחה, זה יצירתי, וזו מים שקטים חודרים עמוק... בסוף הבת שלי אמרה: "את יודעת שאמרת עלינו רק דברים טובים?" טוב, גם על הילדים שלי אסור לי לדבר סתם ככה לשון הרע. אבל העובדה שבחרתי לציין דווקא את הצדדים החיוביים שלהם לא אומרת שאני לא מודעת לתכונות הפחות מוצלחות. מודעת גם מודעת, האמינו לי. נראה לי שהורים מבלים חלק ניכר מזמנם בבחינת האישיות ההולכת ומתפתחת של יוצאי חלציהם. זה מתחיל עוד בבית החולים: בקושי מצליחים לזהות את הרכש הטרי בין שאר היילודים המעוכים שבמחלקה, וכבר יודעים אם הוא עקשן או ותרן, שקט או צרחן. זה ממשיך כל החיים, עם מעקב צמוד אחרי התנהגותם של בנינו ובנותינו, לעיתים תוך שמחה וגאווה ולפעמים תוך דאגה ואכזבה. זה הרי הילד שלנו, בשר מבשרנו. איך הוא יכול להיות פחות ממושלם? כמובן שבבסיס התצפית הכמעט כפייתית הזאת עומד הצורך למלא את תפקידנו כהורים: לחנך, לכוון וליישר את השתיל הרך. והרי אי אפשר לישר אותו אם לא יודעים לאיזה צד הוא מתעקם. אלא שמלאכת הגינון היא עדינה ומלאת מהמורות. הנה כמה מוקשים שגיליתי בדרך הקשה, והצטערתי שלא הייתי מודעת אליהם קצת קודם. מוקשים חינוכיים אבחון מוטעה: יום אחד, כשהייתי אמא צעירה ותמימה, ישבתי עם בני בכורי בגינה. הקטנצ'יק שיחק בארגז החול, ולהפתעתי הוא סירב בתוקף לתת את הדלי שלו לחבר. אני עדיין זוכרת את תחושת האכזבה העמוקה שלי. מה זה האנוכיות הזאת? איפה הדרך ארץ? לקח לי קצת זמן ללמוד שזה הנוהל המקובל אצל בני השנתיים. העובדה שהוא לא החטיף למבקש מכות באותה הזדמנות רק הראתה כמה הילד בעצם אצילי. מסתבר שהרבה קווי אופי מטרידים לכאורה מתגלים כפונקציה של גיל, כתוצאה של מצבי לחץ משתנים או סתם כנפילות זמניות. עם קצת זמן וסבלנות הם נעלמים מאליהם - אלא אם אנחנו טורחים לחזק אותם במו ידינו. חיזוק במו ידינו: גיליתי גם שממש, אבל ממש לא כדאי לספר לילד שגילינו שהוא מפוזר, חסר אחריות, תחמן או קשה הבנה. כולכם בוודאי שמעתם על תופעת הנבואה שמגשימה את עצמה, או שאולי חשבתם שזאת המצאה של פסיכולוגים משועממים. הפיתוי להתחיל שמו"ס בביטוי "למה אתה תמיד?" הוא גדול, לעיתים מתוך מצוקה ודאגה כנה שלנו, ולעיתים מתוך מחשבה מוטעית שאם נציב מראה לא מחמיאה בפני הילד, זה יכריח אותו לשנות את עצמו. אבל אל תעשו את זה. הפסיכולוגים המשועממים צודקים. רק מילה טובה, לא יותר: בהמשך לסעיף הקודם, בסופו של דבר אין תחליף לחיזוקים חיוביים. אני יודעת שמדברים על זה המון, אבל מה לעשות - זה פשוט עובד, ברמה הפרקטית ביותר. אתם מוזמנים לנסות : קחו שטיח זרוע לגו וסרבן איסוף קטן. במשך חמש דקות אמרו לו את המשפטים הבאים, ועדיף בטון עצבני: "נו, למה אתה לא אוסף? תראה איזה בלגן פה! אתה יודע כמה זמן אני כבר מבקשת ממך לאסוף? אם לא תאסוף מיד לא תראה את הלגו בשבועיים הבאים!". אם אתם מוצאים את עצמכם עם שטיח מסודר בסוף הניסוי, אני יכולה רק להוריד את הכובע בפני הסמכותיות שלכם. אצלנו בבית השיטה הזאת נוחלת כישלון חרוץ. ועכשיו תנסו את האופציה השנייה, ותשתדלו לפחות להישמע כאילו שאתם מתכוונים לזה: "איזה יופי אתה יודע לאסוף! אני בטוחה שאתה יכול לאסוף את זה נהדר, אתה ילד כל כך זריז וחמוד! אני גם יודעת שאתה מאוד אוהב לעשות מצוות. אחרי שתאסוף, אולי נספיק לספר סיפור..." אם עשיתם את זה טוב, הלא יאומן יקרה: הילד יאסוף בשמחה, ואולי גם ייתן לכם חיבוק לקינוח. אודה על האמת, בתלות במצב הבלגן, השעה ומפלס העייפות שלי, אני מדי פעם נופלת לשיטת הנדנוד הכעוסה. משום מה, היא באה לי יותר בטבעיות. אבל תוך כדי הוצאת המילים מהפה ברור לי לגמרי שלא זו הדרך. ראש בחול? ובכל זאת, נקודת האמת שבתוכי מתקשה לעיתים לעכל את כל המוצי פוצי הזה. איך אפשר לעצום עיניים אל מול הפאשלות, הקלקולים והנפילות? ובאמת, מדובר בעיניי באחד מפלאי הבריאה, העובדה שמעט מן האור מגרש הרבה מהחושך. ברור שמדי פעם חייבים להתמקד בבעיה כזאת או אחרת כדי לפתור אותה, אבל אפשר ורצוי לעשות את זה באופן ענייני, תוך העמדת הסוגיה כנקודתית ולא כמייצגת. אני נזכרת בעניין הזה כשאני קוראת טוקבקים צרי עין כלפי המדינה בערב יום העצמאות. בטח שלא הכול מושלם, לא במדינה, לא בילדים שלנו ולא בנו, אך העין הטובה אינה עיוורת. היא פשוט מאירה את הטוב, והרע מחוויר ונחלש. כולנו יודעים איך מחמאה קטנה בבוקר גורמת לנו להיות טובים יותר כל היום, ומה לחילופין עושה לנו עקיצה ביקורתית שפוגעת במקום רגיש. פעם קראתי באתר של 'אש' מאמר שבו בן למשפחת מצליחנים מספר מהו הסוד הגדול. "היינו ילדים רגילים לגמרי", הוא אמר, "לא צדיקים וגם לא מוכשרים במיוחד. אבל תמיד חזרו ואמרו לנו כמה שאנחנו טובים, מוצלחים ומסוגלים. ובאמת, ככה יצאנו".
