בשלב מסוים במהלך הריאיון אני יורה את הדבר הדומיננטי בעיניי במוזיקה של המדרגות: סטריליות-יתר. אין ספק שהם מוכשרים, שהם נמצאים בנישה ייחודית, אבל משהו שם קצת חלבי מדי, עדין מדי. להפתעתי, הביקורת התפרצה לדלת פתוחה. "אגיד לך משהו", אומר אילן דמרי, מיטיב את משקפיו ורוכן קדימה, "בהחלט היה חשוב לי בשנים האחרונות לצאת מהסטריליות-יתר הזאת". למה? שמעת את הביקורת גם מכיוונים אחרים? "אנחנו מכירים את הביקורת הזו. צריכים להבין שלא באנו עם אג'נדה מוזיקלית ורצון לעשות מוזיקה בצבע כזה וכזה. באופי שלנו, שנינו בחורים מאוד עדינים. יש לנו אנרגיה פחות אגרסיבית. לא נראה לי שזה יהיה אמיתי אם ניתן בראש. אבל באותה נשימה אני אומר שלאורך השנים ראיתי והבנתי שיש בי גם מקומות אחרים. יש את הפחדים שלי, הרגשות שלי, התסכולים שלי. מאז האלבום הראשון גדלתי והתבגרתי, ופתאום אני רואה שיש לי כיוונים אחרים בלב. הבנתי שצריך להכניס אל המוזיקה את מה שאני מרגיש היום. אדם הוא אדם - אנושי ובעל מגוון רחב של ביטויי נפש. אישית אני חושב שבאלבום האחרון חשפנו עוד צדדים בנפש שלנו. הוד ניגן הרבה יותר גיטרות דיסטורשן, למשל". הוד: "חספוסים שונים נולדים לפעמים כשבמוזיקה מתערב האני, האגו. אני מחפש את המוזיקה, לא את האני". אילן: "המהות של אמנים מסוימים היא יותר אש. אנחנו אוויר או מים". הוד צוחק: "מצדי שיגידו עליי עד סוף החיים שאני לא מספיק מחוספס". אז יותר דיסטורשן, אבל לא יותר מדי - זו, בין השאר, הבשורה החדש שטמונה באלבום החדש של המדרגות, 'הלב, הרוח והנשמה'. האלבום מוקדש כולו לשירת ר' אברהם אבן עזרא, וכבר הספיק לצבור, כמו תמיד, לא מעט ביקורות טובות. הצמד הוד דיין ואילן דמרי פועלים יחד כבר משנת 2000, שחררו עד כה חמישה אלבומים (כולל אלבום האוסף "עץ"), שיתפו פעולה עם רשימה מכובדת של אמנים, כמו אהוד בנאי, ארז לב ארי, עובדיה חממה, שלומי שבן ועוד, ובאופן כללי נתפסו בתעשייה כאחד הכוחות הרעננים, היצירתיים והמובילים. מתחילים מחדש בכל פעם אנחנו מתחילים את הריאיון בטון מחויך. אילן והוד בטוחים שתכף יגיעו שאלות ה"איך הכרתם", אבל נראה שאחרי חמישה אלבומים אפשר לוותר להם על השאלה הטריוויאלית הזו. נשאל את זה אחרת: כמה פעמים בערך סיפרתם על ההיכרות? אילן מחייך: "כמעט בכל ריאיון המראיין פותח בזה". הוד: "צריך לקחת בחשבון שכל פעם אנחנו כאילו מתחילים מחדש". אילן: "ובאמת, כל פעם מחדש אני מרגיש 'שלום כיתה א''. עם כל צאת דיסק חדש עולות מחדש השאלות: האם ישמיעו אותנו? האם ינגנו אותנו? יש כל כך הרבה אמנים, אז למה שיתייחסו אלינו? יש את ברי, אביתר, מיכה, אהוד. אז מה פתאום שיתייחסו אלינו? תמיד יש תחושה שאנחנו עדיין מקוטלגים במשבצת אחרת. לתקשורת הכללית קצת קשה, באופן עקרוני, לחבק אמנים שמזוהים כדתיים, כי הם לא רוצים לערבב יותר מדי את המערכת עם דת ויהדות. אם זה פלייליסט, יכניסו אמן יהודי אחד, לא יותר. אנחנו עושים מוזיקה יפה? או קיי, יש עוד אלף שעושים מוזיקה יפה. העיקר מבחינתי זה לעשות את הדברים מהנקודה האמיתית שלנו, שנצא שלמים. להוד מאוד חשובים נושאי העיבודים וההפקה, ולי חשוב לשיר טקסטים ולחנים שהלב שלי שלם איתם". חמישה אלבומים ביחד זה כמעט כמו זוגיות ומשפחה. הוד: "כן, יש לנו קשר כמו אחים, ממש. אנחנו גם מסתדרים יפה, ברוך השם. מכירים אחד את השני טוב מאוד, יודעים באילו נקודות להתחשב, מכבדים אחד את השני, וגם מפרגנים אחד לשני כשכל אחד מאיתנו עושה דברים נוספים בנפרד. השוק כאן לא מאפשר לך לעשות רק את מה שהיית רוצה לעשות מבחינה אמנותית. 'המדרגות' הוא הבית, הדבר העיקרי בין שנינו". אילן: "הוד הזכיר שאנחנו מרגישים מין אחוות אחים, ואני רוצה לציין שזה מתבטא גם בצד הכלכלי. חשוב לי שהבנאדם יצליח לקבל את הרווחה הכלכלית. אני בדרך כלל מתעסק עם החשבוניות, התשלומים וכו'. הוד לא כל כך יודע מה נכנס ומה יוצא, ובכל פעם שנכנס תשלום על הופעה או משהו שעשינו, אכפת לי כמה מזה הולך לבית של הוד. האכפתיות באה גם ממנו - אם אני צריך הלוואות מהקופה המשותפת של המדרגות, אין לו בעיה. לא מדובר בסכומי עתק, כמובן. חשוב לזכור שכלכלית, להתפרנס ממוזיקה זה לא פשוט. לכן ההתנהלות מאוד זהירה ומבוקרת. תמיד חשוב לי שתהיה רווחה כלכלית, כי ברוך השם הוד עם משפחה וילדים". ואכן, הסטטוס של השניים לא ממש מקביל. הוד מתגורר בצפת, נשוי ואב למשפחה ברוכת ילדים, חרדי יותר בהווייתו, ואילו אילן רווק, פתוח יותר מבחינה דתית, מעורה יותר בתעשייה והרבה יותר מעורב ומעורבב. ההשוואה מעלה שאלה די מתבקשת: האם הפער המנטלי צף בעבודה? האם הוא יוצר התנגשויות לעתים? "נקודת המבט שלנו על ענייני היהדות שונה, למרות שיש בה התאמה", מודה הוד, "אלה יותר ניואנסים. אם לדוגמה בט"ו בשבט רציתי להיות בבית, אילן דווקא רצה שנופיע, נשיר, נגיד דברי תורה ונערוך שם את סדר החג". אילן: "דוגמה אחרת: להוד היה בהתחלה ספק אם להופיע בפני קהל מעורב בישיבה. היו לנו כל מיני דילמות ושאלות סביב זה. בסופו של דבר, בכל מה שקשור לעניינים ההלכתיים הרגישים, אנחנו תמיד שואלים פוסקי הלכה. אם לא תשאל - תקבל מראש את ההלכה היבשה. אבל אם תשאל פוסק הלכה רגיש שמבין את הדינמיקה, הוא ייתן לך תשובה שתיקח בחשבון את כל המרכיבים. אם אתה מציג בפני הרב את כל הספקטרום שלך, אפשר למצוא לפעמים הקלות שלא סותרות את ההלכה". הוד: "מאז שהתחלנו לעבוד יחד, לא פעלנו בלי לשאול רבנים גדולים לגבי אופן הפעילות שלנו. יחד עם זה, כשרבנים מסוימים יצאו נגד הזמרים עם כל ההחרמות, התפלאתי איך לא היו זהירים מספיק בשביל לדבר עם האמנים לפני כן". אילן: "עשו הכללה גסה". הוד: "הרב שמואל אליהו עצר אותי באמצע הרחוב בצפת, קבל עם ועדה, ואמר לי 'יישר כוח, יישר כוח. ברכה והצלחה'". אפרופו צפת - הוד, לא מורכב מדי לפעול מהצפון הרחוק? "בזמן העבודה על דיסקים זה ממש לא קשה, אלא הכי נוח בעולם. אני מקליט בבית ולא צריך לנסוע הרבה. בתקופת ראיונות והופעות אני מוצא את עצמי באזור המרכז לאורך כמה ימים, אבל יש גם הופעות בצפון, שאיתן קל לי יותר. נכון, רוב הפעילות היא אכן מחוץ לבית. זה מצריך מאמץ - נסיעות, שינוי סביבה והיעדרויות מהבית, אבל לפחות יש לי כאן עוגן מאוד טוב ונוח - אמא שלי גרה באזור המרכז, ודואגת לי מעל ומעבר". אילן: "למזלי אמא שלי גרה בחצור הגלילית, וההקלטות בצפת הן הזדמנות מעולה לבקר את ההורים. בדרך כלל אנחנו מרכזים שלושה ימים בהקלטות בצפון. הוד מנגן כמעט על כל הכלים, ולכן כמעט שאין נגנים". אפרופו בית ומשפחה, הוד מספר שאחיו הגדול נאור מנגן איתם בהופעות, וגם הוא נמצא בתהליך של תשובה. אחיו איגי דיין, המתופף המוכר של משינה, פחות בעניין. אבל שני הוריו חזרו אף הם בתשובה. "בגדול, המשפחה שלי השתנתה", הוא אומר, "איגי נשאר פחות או יותר באותו דפוס, אבל בסדר גמור. אתה יודע, כל אחד לפי דרכו". אילן: "אם כבר אנחנו מדברים על דתיים וחילוניים, אחד הדברים שבאמת כואבים לנו בתור להקה שמחפשת את הקו שמגשר בין אנשים בארץ, הוא שנורא חסרה האחדות הדתית. אבל אחווה אמיתית, כזו שמתקיימת לא כדי לצאת יפה או להצטלם טוב. אנחנו רואים שאלה מכסחים את אלה, אלה מחרימים את אלה, ואז החילונים אומרים 'מה זו היהדות הזו? מי צריך את זה, בשביל מה?'". ברמה התיאורטית אתה צודק, ברמה הפרקטית נראה שלפעמים אין ברירה - יש לפעמים שוני מובהק בין מגזרים ודעות. הוד: "לדעתי כשכל מגזר יכבד את השני באמת, ויבין שהוא פועל בסדר לשיטתו - דברים יסתדרו. כשאתה רואה שמגזר מסוים נוהג לקולא ואתה לא מסכים, תגיד למגזר שלך 'זה בסדר מה שהם עושים, אבל זו לא דרכנו'. כך יהיה כבוד ושלום בין מגזרים". לא מנסים להיות מגניבים יש משהו מאוד טבעי במדרגות. בעידן של פלייליסטים ושל מערכות יחסי ציבור משומנות, הם באים נטורל, בלי תחמושת כבדה, תמיד עם איזשהו משקל סגולי של אנינות לא מתחנפת. הם מודעים לכך, ומספרים שאינם פועלים מהצד החיצוני של המוזיקה, אלא מהכיוון המהותי, מבלי לחשוב איך להיות "מגניבים". וכאן הם מרימים להנחתה לשאלה הבאה. עם כל השאיפה לפשטות, הדיסק החדש שלכם בהחלט מגניב. גם פיוטים, גם אבן עזרא, גם ספר מהודר שמצורף. כשבוחנים את הפרויקט ברמת השוק, הוא נראה משהו שמתאים יותר לקהל התל אביבי מאשר לקהל הדתי-לאומי. הוד: "זה שהפרויקט מגניב - אני שמח לא בשבילך אלא בשבילי. גם אני צריך שזה יגניב אותי ויישמע לי כמו משהו שאני אוהב לשמוע. ולשמחתי, אחרי שנה מאוד מאומצת, אני עדיין מסוגל לשמוע את הדיסק. בשבילי זה מאוד משמח. אתה יודע מי מרגיל את הציבור לסגנון שהוא שומע? האמן. אז מה, עכשיו אני מחויב לשטאנץ שלי מהעבר? אני נאמן רק לחיבור שלי בין מוזיקה לטקסט, מנסה להלביש את הטקסט בצורה שלא תוציא אותו מההקשר שלו, ותשרת את הטקסט". אילן: "האמת היא שחשבנו שזו תהיה התפתחות מוזיקלית גם לקהל שמאזין לנו וקונה את הדיסקים שלנו. עכשיו אתה מאיר את עיניי שוויזואלית או בקונספט זה פונה יותר לציבור הכללי, אבל אישית לא הייתי ער לזה. אני יודע שמוזיקלית אנשים הרגישו שזה פן אחר של המדרגות. בסך הכול יש דיבור טוב על האלבום". הוד מחויך ונראה שהוא די משועשע מהשיחה. "אתה מכיר את הבדיחה על השפן ועוגת הגזר?" הוא שואל, ומכוון לבדיחה שבה השפן הטריד מדי יום את המוכר בחנות, בשאלה האם הם מוכרים עוגת גזר. אחרי שלל שאלות והצקות, החליטו בחנות להזמין את העוגה המדוברת. כשהשפן הגיע שוב, שאל האם יש עוגת גזר ונענה בחיוב, שאל בחיוך "נכון שזה לא טעים?". בהמשך לבדיחה שואל הוד: "שנים היינו עדינים, ועכשיו כשקצת יצאנו מזה שואלים אותנו למה?". אילן: "זמר נשאר זמר. הצבע שלי נשאר, אבל בכל זאת חשוב לנו להתחדש. אני רוצה לאהוב, ולא לשנוא את מה שאני עושה. אם לא נרגיש שאנחנו מרעננים משהו, אפילו ברמה האישית, כבר לא יהיה כיף לעשות מוזיקה". איך בכלל נוצר החיבור לאבן עזרא? הוד: "ניצן זעירא מ'נענע דיסק' פנה אלינו, יזם את החיבור, ואמר שהוא חושב שזה יתאים לנו". אילן: "הרעיון של ניצן הוא לחשוף גיבורי תרבות מתקופת תור הזהב". זעירא מריץ עוד יוזמות דומות, ומעניין לציין שהוא לא אדם דתי. הוד: "לפי ההגדרות היבשות הוא נחשב חילוני, אבל אף אחד לא עונה היום על ההגדרה הזו באמת. יש לו נקודה מאוד לא חילונית". אילן: "מהדיבור שלנו עם ניצן, אנחנו רואים שבאמת מעניין אותו לחשוף את גיבורי התרבות שלנו ואת התרבות שראויה להיחשף. הוא ממש חוקר את הדברים האלה". ואחרי שעניין אתכם בפרויקט, איפה הייתה נקודת החיבור שלכם? "פגשנו את אבן עזרא בפיוטים של ראש השנה, בשבתות, במוסף של יום כיפור. כל הפיוטים שלו מדהימים, אתה נפגש בטקסטים שהם הבסט של הדה בסט". הוד: "ביצענו גם את 'צמאה נפשי' באלבום השני שלנו. וכאן, בפרויקט שלם שהוקדש לו, הצלילה לטקסטים שלו הייתה נפלאה ומאלפת. אני שומע 'אל א-ל שובי', וזה עושה לי הרהורי תשובה. גם 'אצולה' יוצר אצלי תחושות דומות, ובכלל, כל הטקסטים מאוד עמוקים". אילן: "הוא היה גאון טקסטואלי בשירי הקודש, בשירי החול, בשירי החידות, בשירי הוויכוח. מדהים. זו כתיבה שמרגשת אותך, ולא מהמקום השכלי. אתה קורא וזה פותח לך את הלב. אני יכול לגלות לך יותר מזה: תוך כדי עבודה על הטקסטים של אבן עזרא חוויתי טלטלות רגשיות שהיו לא פשוטות, כולל לפני הופעות. שתבין, זה אבן עזרא! באותה תקופה אבא שלי נפטר, והטקסטים התחברו לזה באופן מיוחד. היה לי קשה עם זה. הכול צף ועלה. אמנם לא כתבתי את זה בחוברת המצורפת, אבל הרגשתי שבמידה מסוימת האלבום נוצר לעילוי נשמתו של אבי. הרגשתי את רוחו בתוך הפרויקט, ואולי בגלל זה החיבור שלי היה עוצמתי ומטלטל במיוחד".
