הכנס ה-23 למחקרי יהודה ושומרון יתקיים בשבוע הבא באוניברסיטת אריאל.
בכנס יוצגו מספר מחקרים אודות ההתיישבות ביהודה ושומרון ופעולות 'תג מחיר'.
חוקר ומרצה באוניברסיטת אריאל, שימי פרידמן, יציג את מחקרו בנושא עולמם של "נוער הגבעות".
ניתוח סוציולוגי אנתרופולוגי מציג את עולמם של צעירים הנוטים לקיצוניות, תוך כדי הצגת מערכת אידיאולוגית תרבותית. מעבר לאקטיביזם פוליטי שמציגים הנערים ופעילות אגרסיבית, השהות במרחבים מראה גם כיצד היאספות ספונטנית והתארגנות בלתי שיטתית משמשת קרקע נוחה עבורם ליצירת אידיאולוגיה ותת תרבות נגד.
מה שעלול להיראות במבט ראשון כאמצעי מהפכני מול מדיניות פוליטית מתברר בבחינה מעמיקה ככלי המבטא תהליך של מעבר מהדור הצעיר אל דור המבוגרים המקומי בהתנחלות.
הפרקטיקות של בני הנוער, סבור פרידמן, הינן במה דרכה הם מבטאים את השקפתם וגם מבקשים לאתגר את רעיונות ההתיישבות, על ידי שימוש בפרקטיקת מחאה אלימה ואגרסיבית.
המסקנה העיקרית של המחקר היא למעשה כי מדובר בסוג של מרד נעורים של נוער הגבעות, שלא כמו צעירי הגבעות אשר מתיישבים ללא פעילות אגרסיבית. למעשה יתכן כי הטיפול בנוער הגבעות צריך להיעשות על ידי ניידת של העיריה או של עמותות ועובדים סוציאליים שידברו אליהם בגובה העיניים ולא על ידי משטרה/צבא.
ראש המרכז לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת אריאל, פרופ' אלכנסדר בליי, יציג בכנס את מחקרו שמסביר את מהותה של תופעת "תג מחיר" וכיצד היא פוגעת דווקא במדינת ישראל.
לפי המחקר, ראשית יש להבחין בכך שתג מחיר אינו אירוע טרור אלא פשע שנאה. ההבחנה היא בעיקר משום שבתג מחיר אין פגיעה בנפש. דווקא הבחנה זו צריכה לסייע למשטרה ולכוחות הביטחון לטפל ולמגר את תופעת תג המחיר.
לטענתו, פעולות תג מחיר פוגעות ביכולת להגן על מדיניות ישראל בשומרון, משום שמי שמאמין שישראל הינה מדינה דמוקרטית המאפשרת חירויות פרט, בשום פנים ואופן לא יכול לקבל תופעה של תג מחיר שתוכל בסופו של דבר לפגוע בחירויות אלה.
כל פעולה כזו בעצם נותנת לגיטימציה לטעון שישראל לא מקפידה על חופש הפרט וכך ניתן להשמיט יתרונות אסטרטגים על שליטת ישראל ביו"ש.
מרצה וחוקר באוניברסיטת אריאל ובמו"פ אזורי השומרון ובקעת הירדן, ד"ר איתן אורקיבי, חקר את הסרבנות הצבאית של מתנחלים.
המחקר בוחן את עלייתו והתפתחותו של דגם הסרבנות הצבאית בימין הישראלי כטקטיקת מחאה נגד פינוי יישובים ביהודה ושומרון. המחקר מצביע על שלבי התגבשותה של טקטיקה זו מימי הסכמי אוסלו ועד ימינו, ומתאר את היחס והתגובות לסרבנות במוקדים שונים, בעיקר בקרב הימין הציוני-דתי.
אורקיבי טוען כי בתחילת הדרך הסרבנות בימין הייתה מגונה מאד בעיקר בקרב ציבור המתנחלים והימין, אך לאט לאט היא זוכה להתקבל בפחות בושה ויותר לגיטימציה (בעיקר לאחר ההתנתקות), מפני שכבר איננה נתפסת כאקט של ייאוש מהמדינה ושל חולשה, אלא כסמל ל"פרישה מן המשחק".
באמצעותה נראה כי הסרבנים ממשיכים לשרת בצבא אבל הם בעלי יכולת לסמן גבולות וקווים אדומים. למרות שסרבנות הימין יצרה פתח לדיון, פעיליה הם בחוגים מצומצמים ולרוב לא משתמשים בה כמנוף לקרירה פוליטית או חברתית.
ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל, ד"ר אודי לבל, יציג בכנס את מחקרו העוסק בהשפעת הכניסה המואצת של בני הציונות הדתית, בעיקר דרך המכינות הקדם צבאיות, לצה"ל - השפעה המתבטאת לטעמו, בעיקר בכל הקשור לאופיו של צה"ל ולהכרעות עתידיות שיקבלו מפקדיו הבכירים.
הוא סבור כי ההשפעה המרבית של המתגייסים לצה"ל מקרב המכינות הקדם צבאיות מעוניינים למקם עצמם כחלופה לדור הפיקוד, הנשען בעיקר על בני הקיבוצים וקבוצות המזוהות עם השמאל.
מדובר ברצון להחזיר את מושג ההכרעה, כיבוש השטח, הנכונות להסתכן בהתמודדות עם נפגעים וכדומה.
לבל טוען כי השומרון הפך חלק מן הזהות של עתודת הפיקוד הצבאית המתגבשת. למעשה, המכינות הקד"צ ביו"ש מביאות לכך שהצבא מכיל יותר ויותר אוכלוסייה בדרגות פיקוד האוהדת את הנוכחות הישראלית ביו"ש ופחות אוכלוסייה אשר חושבת שמדובר בעניין זמני, שיש למצוא לו פתרון של יציאה כזו או אחרת - מה שעשוי להשליך על עמדת הצבא ביחס למשא ומתן בעתיד.
