תיירים מחו"ל שהגיעו לארץ לראשונה נהגו בעבר להביע את התפעלותם במשפטים כמו "כמה יפה ומפותח כאן, חשבנו שיש בישראל רק טנקים וגמלים". בתובנה דומה השתמש גם נגיד בנק ישראל היוצא, השבוע בוועדת הכספים. סטנלי פישר דחק בח"כים להגיע להסדר מדיני, מכיוון ש"המשקיעים לא מגיעים לישראל כי הם מפחדים אחרי מה שהם רואים בטלוויזיה". בעידן האינטרנט והכפר הגלובלי הדברים נשמעים ארכאיים משהו, אבל האם אנחנו לא נוהגים באופן דומה? קחו למשל את ההפגנות בטורקיה, או ליתר דיוק בעיקר בכיכר אחת במטרופולין איסטנבול המונה כ- 14 מיליון תושבים. ארדואן הוא בוודאי טיפוס לא סימפטי, מתחסד וכנראה גם אנטישמי, אבל האם זה באמת מצדיק כותרות כמו "האביב הטורקי" ('ידיעות אחרונות')? לפני כמה ימים היה נדמה כי בשבדיה פרצה אינתיפאדה מוסלמית שתשטוף את המדינה ואולי אף את סקנדינביה כולה. ועוד לא שכחנו את הרצח המזעזע בלונדון שגם הוא נראה כמו חלק מגל טרור אסלאמי אימתני שילמד את האירופים הצבועים לקח, אחת ולתמיד. לאלה אפשר להוסיף גם את המחאה בשדרות רוטשילד לפני שני קייצים, שתוקשרה באובססיביות ולרגעים היה נדמה שתשנה את סדרי הכלכלה במדינה. אלא שככל הנראה משאלות הלב הללו לא הולכות להתממש, לפחות לא בטווח הקרוב. הסיבה: התקשורת אוהבת דרמה והיא מסקרת אותה בצורה שמעוותת לחלוטין את הפרופורציות המציאותיות. וכשמוסיפים לכך את הנטייה הטבעית לרצות לראות במפלתם של רשעים, עלולים להגיע למסקנות, שיש להן אמנם צידוק מוסרי, אך הן פשוט נמהרות מדי. אז מאיפה הכסף? לפני שבועיים הזכרנו כאן חוק ישן של פרופ' פרקינסון הקובע כי דווקא דיונים בעניינים פעוטים יכולים להמשיך זמן רב. כדוגמה מתאר פרקינסון דיון לאישור הקמת כור גרעיני שאורך כמה דקות. לעומתו, ישיבה על הקמת סככת האופניים שלידו מתמשכת על פני שלוש פגישות. הסברנו אז שהחוק הזה אחראי לרעש התקשורתי הגדול בפרשת המיטה המעופפת של נתניהו וחשבון הגלידה שלו, ותהינו מתי תימצא סככת האופניים של מוסד ממלכתי ומתוקצב לא פחות – בית הנשיא. אז הנה, לאחרונה התגלתה הסככה: חצי מיליון הדולר שאמורה לקבל קרן של ביל קלינטון תמורת נאום של נשיא ארה"ב לשעבר במסגרת חגיגות ה-90 לנשיאנו האהוב. האם זה יספיק כדי לעצור את התשלום השערורייתי? זו כבר שאלה אחרת.
