במסגרת "שאלת השבוע" של "בשבע" נשאלו הרב יניב חניא, ח"כ שולי מועלם ופרופ' אשר כהן האם הבית היהודי נהג נכון כשלא החליט על מועמד ציוני לתפקיד הרב הראשי הספרדי? אפילו כצעד הצהרתי / פרופ' אשר כהן, אוניברסיטת בר-אילן שאלת הצבתו של מועמד ספרדי ציוני לתפקיד הרב הראשי היא חלק ממכלול רחב בהרבה וכאוב מאוד של יחס הציונות הדתית המאורגנת לציבור הספרדי. יחסי הציונות הדתית והציבור הספרדי עדיין ממתינים למחקר מקיף ורציני. במישור הפוליטי הצר, הציונות הדתית איבדה חלק ניכר מדור שלם של ציונים דתיים ספרדים שהתפזרו מבחינה פוליטית, בעיקר בליכוד ובש"ס. מדובר באנשים שבאורח חייהם ובתפיסותיהם הם ציונים דתיים מובהקים, והציונות הדתית הפוליטית איבדה אותם בדומה למפא"י שאיבדה את הספרדים לליכוד. בהקשר לתפקיד הרב הראשי יש להעיר שבעצם ניסוח השאלה יש ביטוי לעולם המושגים האשכנזי. מדוע? מכיוון שאצל האשכנזים ברורה וידועה יחסית החלוקה בין רבנים ציונים לרבנים לא ציונים. החרדיות האנטי-ציונית המאורגנת היא תופעה אשכנזית מובהקת. לעומת זאת, התנגדות אידאולוגית מאורגנת ומנוסחת נגד הציונות היא זרה לרובם המכריע של הרבנים הספרדים לדורותיהם, להוציא כמובן את המיעוט שעבר תהליכי ליטאיזציה ישראליים באמצעות התיווך של ש"ס הפוליטית. לצורך הדיון נניח שכשאנו מדברים על רב ציוני ספרדי הכוונה היא לרב הקשור בתפיסת העולם הציונית-דתית המעניקה משמעות דתית למדינה, ושלקיומה של ישראל כמדינה יהודית יש משמעות בתפיסתו הדתית ההלכתית. בהקשר זה היה ראוי שהציונות הדתית תציג מועמד ציוני מובהק במובן זה שהוא מזוהה עם הציונות הדתית המאורגנת. ראשית, במה נופל תפקיד הרב הראשי האשכנזי מזה הספרדי שעל הראשון נאבקים ונלחמים ואל השני כמעט ואין משגיחים? שנית, הרי בעצם ההתנהגות הזאת יש אמירה בדבר החשיבות והדומיננטיות הניתנת לתפקיד הרב האשכנזי לעומת תפקיד הרב הספרדי ובעקיפין לדומיננטיות האשכנזית בכללותה. בלי להתייחס למועמדים אפשריים כאלה ואחרים, ברמה העקרונית, ואפילו אם יהיה בכך רק משום צעד הצהרתי, הבית היהודי היה צריך להציב כמועמד רב ספרדי ציוני-דתי. לאשכנזים קל יותר / הרב יניב חניא, ראש פרויקט 'שורש', רב קהילה בצפת את המשפט הקשה ביותר נאמר כבר בהתחלה: אני סבור שאילו הייתי אשכנזי היה לי הרבה יותר סיכוי לקבל תפקיד רבני כלשהו, ברבנות מלמדת או ברבנות הלכתית. והייתי די רוצה. אלא שלבחור ספרדי שגם חובש כיפה סרוגה בכלל לא קל למצוא דבר שכזה. לא בכוונה, אולי, ובלי ועדות מינויים או דחייה ישירה, אלא מפני שאופייה של הציונות הדתית הוא ברובו אשכנזי יותר. אנשי תורה ואברכים ספרדים בעלי השקפת עולם ציונית יודעים, אולי לא מראש אלא תוך כדי תנועה, שהם ישלמו מחיר על הבחירה. החל מהניכור הש"סניקי – וזה בהחלט לא קל לחיות על פי פסקיו של הרב עובדיה ואז לקבל ממנו מקלחות צוננים משפילות – עבור דרך המחיר הלוא מבוטל בקהילה המסורתית שמתקשה לזהות רב בלי חליפה ומגבעת, וכלה בקושי אמיתי להשתלב בציונות הדתית עצמה. בהקשר הזה, הוויתור של הבית היהודי על עצם הניסיון למנות רב ראשי ספרדי מהציונות הדתית נכנס בדיוק למשבצת של: אנחנו לא גזענים חס וחלילה, ואנחנו לא נדחה מישהו רק בגלל המוצא של ההורים שלו, אבל זה לא באמת חשוב לנו ולא ממש מענייננו. בהרבה מאוד מובנים זה עניין של מה שנמצא בין השיטין, של הקשרים ושל בחירות מהסוג שהבית היהודי עשו השבוע. ולא, אני לא מקבל את הטענות על בכיינות יתר מהצד המזרחי. פשוט תבדקו סטטיסטיקות ותראו. אולי זו גם הסיבה שהיה יותר קל למפלגה לעשות דיל עם לפיד מאשר עם ש"ס. משהו בדי-אן-אי של המפלגה הוא אשכנזי, אליטיסטי ולא בדיוק מבין את מי שלא נמצא במקום הזה. הבית היהודי הייתה צריכה להחליט על מועמד לרב ראשי ספרדי ולו רק מהסיבה של הכלת הציבור הזה שתמיד תמיד נמצא כל כך קרוב, כאילו, אבל כל כך רחוק. בלי דילים עם ש"ס / ח"כ שולי מועלם, הבית היהודי אחת המשימות הראשונות שניצבו בפני הנהגת הציונות הדתית והבית היהודי לאחר הבחירות היא לשוב אל בניין הרבנות הראשית. לרענן ולגוון את השורות וליצור מנהיגות רבנית ראויה, שיש בה תלמידי חכמים ומנהיגים רוחניים שצמחו בבית מדרשה של הציונות הדתית. לאחר שבחודשים האחרונים לא ראינו הרבה קידוש השם בקידום הנושא, קיבלה השבוע סיעת הבית היהודי החלטה לתמוך ברב סתיו לרבנות הראשית. זוהי התחלה טובה, אך עם זאת יש כאן אליה וקוץ בה. הלך החשיבה הרווח עד היום בציונות הדתית מניח שאין טעם להציג מועמד ציוני דתי למשרת הרב הראשי הספרדי, משום שבסופו של דבר נציג ש"ס יזכה בו. לכן יש להעדיף דיל עם נציגי ש"ס, ולפיו יתמכו נציגי הציבור הדתי-לאומי במועמד של ש"ס לתפקיד הרב הראשי הספרדי, ובתמורה יתמכו נציגי ש"ס במועמד ציוני אשכנזי. הדיל שבו הרב הספרדי ניתן לש"ס תמורת הרב האשכנזי, מלבד היותו חסר הגינות כלפי תלמידי חכמים בני עדות המזרח הציונים, גם לא הוכיח את עצמו כבר כמה פעמים, הן בבחירות הקודמות לרבנות הראשית שבהן הפסיד הרב יעקב אריאל את התפקיד, והן ברבנות ירושלים שבה העסק תקוע כבר כמעט עשר שנים. בעקבות ההצלחה בבחירות הגיע הזמן להרים ראש להבין את הסדר הפוליטי החדש, להיאבק למען שני רבנים ציונים ברבנות הראשית. כך עשיתי בתמיכתי ברב שמואל אליהו וברב דוד סתיו – שניהם תלמידי חכמים ושניהם ראויים ומתאימים להוביל. אני מקווה שהבית היהודי ישכיל ויפעל במלוא הכוח לבחירתם. תשובות הגולשים: להתחשב במורכבות / דניאל מורי, ירושלים המציאות הפוליטית המורכבת שבה יש קונצנזוס רחב סביב מועמד ציוני אשכנזי ויחד עם זאת עוד לא בשלו התנאים להצגת מועמד ספרדי ציוני מוסכם על מרבית חברי הגוף הבוחר, מחייבת לגייס את המאמצים סביב בחירתו של הרב סתיו, גם אם יש החולקים על השקפותיו. זאת בבחינת טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ. לא מדיחים רב מכהן / חיים חדד, ירושלים אם זכינו וסופסוף מתוקן העוול שרב לא יכול להיבחר לכהונה שנייה, אז אין מקום כלל להציג מועמד כנגד הרב עמאר כמו שהיה מקובל מאז ומעולם עד להדחה המבישה של הרב ניסים. בפרט שהגר"ש עמאר אמנם לא היה בבני עקיבא, אך הוא לחלוטין לא שייך לחוגים האנטי-ציוניים שמזלזלים בגדולי ישראל תלמידי הראי"ה והרצי"ה, הוא קשוב לצורכי הדור ופסיקתו לוקחת בחשבון שיקולים כלל ישראליים. ומעל הכול, אין חולק על גדלותו התורנית והכתפיים הרחבות שלו להכריע בסוגיות קשות.
