1. הציבור הדתי לאומי מעולם לא היה ציבור הומוגני, ועל כן ההתרפקות על העבר המצויה כל כך במקומותינו בעיתות משבר פנימי מבוססת בעיקר על אמנזיה מרצון. לשם השוואה, במהלך 3 הכנסות הראשונות, עד שנת 1957, היה הציבור הדתי לאומי מיוצג בידי שתי מסגרות פוליטיות נפרדות לחלוטין, מפלגות "המזרחי" ו"הפועל המזרחי". מי שזה נשמע לו היום כמו דיקדוקי עניות מוזמן לשוחח עם מי שהיה אדם בוגר באותן שנים ולנסות להבין את עומק התהום שהיתה פעורה בין שתי המפלגות. גם לאחר ששתי המפלגות אוחדו תחת קורת הגג של "המפלגה הדתית לאומית - המפד"ל" הפילוג הפנימי לא הצטמצם. השמות "למפנה", "ליכוד ותמורה", "הסיעה המרכזית" ו"חוגי הצעירים" לא אומרים היום דבר לאיש, אולם במשך שנים התנהלה המפד"ל כפדרציה של סיעות (סליחה אם שכחתי מישהו) שניהלו את המפלגה על פי שורה ארוכה של הסדרים פנימיים. הפער בין הסיעות היה אידיאולוגי במידה רבה על קווי שבר שונים, ותודלק כמובן גם על ידי יריבויות אישיות. 2. לפני עשרות שנים התייחס הרב משה צבי נריה זצ"ל, מי שכונה שנים לאחר מכן "אבי דור הכיפות הסרוגות", לפיצול הפנימי בציבור, באמירה שהפכה למפורסמת מאוד "יבורך הטשטוש המאחד". השסעים שאיימו לפלג באותן השנים את הציבור הדתי לאומי יראו לרבים מאיתנו היום קטנוניים ומטופשים אולי, אולם אז הם היו נראים משמעותיים והרי אסון לא פחות מההתמודדויות הנוכחיות בפניהן אנו עומדים. מדובר בימים שבהם השסע בין שמאל וימין היה בשיאו והפער בין אנשי סיעת "למפנה" שהיו בשר מבשרה של תנועת הפועלים ובין יוצאי "המזרחי" הבורגנים לא היה קטן מהפער בין אורי אורבך ואורית סטרוק. למרות זאת סבר הרב נריה, כי הפעולה בדרך של חידוד מסרים, הבלטה אידיאולוגית של הצדדים המפרידים, ועמידה עקרונית על כל עמדה בכל מצב איננה מוסיפה אחדות אלא ההיפך. הרב נריה לא היה טיפוס פשרני, אדיש, או חסר עמוד שדרה. הוא היה אידיאולוג נחרץ מאוד וחינך דור אידיאולוגי מאוד, הדור שהקים לאחר מכן את עולם הישיבות הציוני דתי, את ההתיישבות הדתית בכל מרחבי הארץ ועוד שורה ארוכה של מפעלים חשובים. למרות זאת סבר הרב נריה שדווקא טישטוש העמדות במקום של מחלוקת אפשרית הוא המבורך. 3. תקופת הבחירות האחרונות היתה תקופה של טישטוש מאחד מבורך מאוד. תחת כנפיה של רוח אחת התכנסו אנשים מכל קצוות הציבור הדתי לאומי, כאשר אפילו הסיסמה לא נשאה בחובה מימד אידיאולוגי. "משהו חדש מתחיל" היא סיסמה שונה לחלוטין מהסיסמה הזכורה עדיין לרבים מאיתנו "המפד"ל לימינך". סיסמת הבחירות האחרונות לא נשאה בחובה כמעט שום מטען אידיאולוגי ולא בכדי, המטרה היתה לטשטש את המפריד ולהבליט את המאחד. אולם, דרך העולם היא שאירועים שונים מפריעים לטשטוש הזה. הפעם היו אלו הבחירות לרבנות הראשית. הבחירות הללו חשפו באופן חד מאוד את הבדלי הגישות בתוך הציבור הדתי לאומי. מהר מאוד התברר מי חברי הכנסת שמתייעצים עם רבנים ומיהם הח"כים שמתייעצים פחות. אילו חברי כנסת קרובים לעמדות של עולם ישיבות מסוים ואילו מקורבים לעולם ישיבות אחר. ההבדלים התחדדו, הטונים עלו, ומפלס החשד והעויינות ההדדית עלה לגבהים שלא היה בהם כבר שנים. 4. בשלב זה כדאי שכל הצדדים יטשטשו קצת. זה איננו הזמן לחדד עוד יותר את ההבדלים, להוציא החוצה עודד סכינים, ולשלוף עוד כלי נשק בתוך הנגמ"ש. ניסיון להמשיך את המאבק לתוך החודשים הקרובים יוביל לתוצאות קשות שיפגעו בכל הצדדים. המשך ההליכה בנתיב הנוכחי תבטיח רק דבר אחד, ירידה חדה במספר המנדטים של הסיעה המאוחדת בקדנציה הבאה. אם הצדדים יטשטשו קצת, יצליחו להגיע להסכמות אד-הוק בנושאים בוערים וינמיכו קצת את הלהבות התקשורתיות המציאות כבר תזמן מאבקים ומלחמות שבהן יכולה הסיעה כולה להתאחד ולהציג חזית משותפת שתביא גם את ההישגים המיוחלים.
