"זאת חוקת התורה...". אומרים חז"ל (מדרש רבה), חוקה חקקתי גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי. על מה נאמר דבר זה? על פרה אדומה, שמטהרת את הטמאים (טמא מת) ומטמאת את הטהורים (הכהן המטפל בהכנתה ושריפתה). חוקה. ובאותה פרשה – לכאורה לכיוון ההפוך: ה' אומר למשה: "ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע". ההיפך מ"חוקה" – דיבור, אמירה, אפילו אל הסלע. אבל, נראה שגם כאן יש חוקה: מהות הדיבור היא אכן הסברה, שכנוע, ריצוי. אבל לדבר אל הסלע?! אלא, כשם שסוד פנימי נסתר במצוות פרה אדומה, שהוא מעבר לחילוק הנראה לעינינו, ולכן יכולה לטהר את זה ולטמא את זה, באשר שורשה נעלם מאיתנו, גבוה יותר; כך גם הדיבור – כשהוא בא עפ"י מצוות ה', הרי הוא בסוד האמונה, וגם אל סלע ניתן לדבר, כי בתוך כל הבריאה מסתתרים חיים נעלמים, "ואתה מחיה את כולם". ואם כך בנוגע אל הסלע – כל שכן אדם מישראל, שהתורה העידה עליו: בנים אתם לה' אלוקיכם. וזכרתי להם ברית ראשונים. והייתם לי סגולה. סגולה פנימית גנוזה גם מאחורי "סלע". לעיתים נראה להורים שנתקלים בקיר אטום.. חוצפה, עיקשות בסיגנון לא שייך ולא ראוי. גם הורים הם בני אדם, לפעמים מתרגזים, נפגעים, על אף שככלל טוב לשמור על שלוה, לפחות מבפנים. במקרים מסויימים, אפילו יש ערך לכך שהבן נתקל ב"מראה" טבעית על התנהגות שלילית. יש בכך איזשהו פידבק שמסמן איך זה מורגש מצד הסביבה. אבל בסופו-של-דבר, לא מהתנצחות ייבנה החינוך. אכן, נכון שלעיתים גערה קצרה "מנערת" ומחזירה אל-עצמו. כך גם תמיהה, ועוד יותר – אמירה עדינה. אבל לפעמים – סלע.. התפרצות. ניסית להעיר, להגיב–ועוד יותר. שהרי כעת זה כבר גם ה"אני".. ודיברתם אל הסלע.. לאו דווקא מיד. אדרבה, אולי להמתין קצת. שיירגעו הרוחות, יש שלבים, שצריך "להמתין הרבה". "גיל" כזה, בילבול.. יעבור. הכל בשיקול הדעת. ואז אפשר להגיע ע"י "כביש עוקף". פתיחה בנקודה טובה שיש בו, שמדגישים אותה קודם. סגנון אחר. דיבור ברצינות מתוך אמון שהוא מבין ענין. חיוך. הבהרה שמנתקים בין האישיות לבין הבעיה שעליה מדובר. כשאדם יודע שלא "אישיותו" מותקפת, אלא מעירים על נקודה שצריכה שיפור, ואדרבה – מתוך אמון באישיותו, הוא נכון יותר לשמוע. לפעמים איזושהי "הפתעה" שמשנה אוירה. הצד השווה – ניסיון להגיע אל נקודת האישיות, הנקודה החיובית. לדבר אל ה"אדם", האישיות. מזוית מחודשת. מתוך בניה מחדש של אהבת-אמת אל הפנימיות הזאת ואמון בה. לזוז מההתנגשות-החזיתית – לעיתים, בלית-ברירה, אחרי שכבר נעשה "שלב הבלימה" הראשוני, שהבהיר שהיתה חציית גבול מופרזת – ולמצוא דרך אחרת. לנוח – ולהגיע "מחדש" אל הנער. לדבר. גם נכונות להקשיב כשצריך. אכן, בדרך כלל, הכי טוב לדבר מלכתחילה, בנחת, להסביר. לפעמים, זה לא בדיוק ניתן, צריך המחשה, קצת "פידבק" כלפי צורת-דיבור שהפכה להרגל ואינה חשה בהסברה וכדומה. אבל המטרה – להגיע בסופו-של-דבר אל הפְנים, לדבר. יתכן שאחר-כך עוד יהיה צורך בהרגל, בחזרות על אותו היסוד, תרגולים באופנים שונים. אבל הבסיס – להאמין. "ודיברתם אל הסלע... והוצאת להם מים מן הסלע". לאתר חינוך תורני בדרך חיובית
