אחד מחברי הכנסת שסביב שולחן הוועדה לביקורת המדינה סימס לעוזרו הפרלמנטרי שפרקליט המדינה משה לדור נראה כמו שור מובל לטבח. זה היה עוד לפני שלדור פתח את הפה והפגין מצוקה, שלא נראתה אצלו אפילו ביום שבו זוכה אולמרט בבית המשפט המחוזי מרוב סעיפי האישום שהוא הגיש נגדו. הוועדה התכנסה כדי לאפשר לשרת המשפטים, ציפי לבני, פורום מכובד מספיק כדי להכריז על ניצחונה המוחץ על לדור. יותר מארבע שנים עושים בכנסת מאמץ רצוף ומרוכז כדי לנסות ולהקים גוף ביקורת על פרקליטות המדינה. שר המשפטים דאז יעקב נאמן, נפגע פרקליטות בעצמו, תמך במהלך. היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין תמך גם הוא. חברי הוועדה כולם, מימין ומשמאל, יהודים וערבים, תמכו. ארגונים חוץ פרלמנטריים, מבקר המדינה, לשכת עורכי הדין ומי לא - כולם היו בעד. אולם לדור לא היה בעד, ואיתו גם חלק ממשניו, וזה היה מספיק. פרקליט המדינה הנוכחי הוא אחד האנשים המוכשרים, החזקים והעקשנים במערכת, וההתנגדות שלו הצליחה לשתק את הליכי החקיקה ולעכב את הקמת הגוף במשך ארבע שנים. קדנציה קצרה של ח"כ אורי אריאל בראשות הוועדה לביקורת המדינה בשלהי הכנסת הקודמת הצליחה להביא את משרד המשפטים להתחייב להקמת גוף ביקורת פנימי. אבל הוא היה אמור להיות מקוצץ כנפיים, כזה שאינו מקבל תלונות מהציבור אלא בודק כשלים מערכתיים, ואינו בודק כשלים של היועץ המשפטי עצמו ובעצם כפוף לו. גם הלו"ז שאליו התחייב משרד המשפטים נדחה שוב ושוב, ובכל פעם מנכ"ל המשרד, גיא רוטקופף, התנצל והודיע שבחירת הראש לגוף הביקורת מתעכבת בעוד שלושה חודשים. בינתיים הגיעו הבחירות ומשרד המשפטים הקפיא את ההליכים להקמת ועדת האיתור שתמליץ על האדם שיוביל את המחלקה החדשה. מספר שבועות אחרי הבחירות התעניינו, ונענינו שתהליך איוש המשרה הוא "בשלבי הפשרה". גם ביום שני השבוע הודיע רוטקופף, כשהוא מחייך בהתנצלות, שאיוש המחלקה צפוי להיערך בתוך שלושה חודשים. אך הפעם הדחייה הנוספת בלו"ז הומתקה בבשורה. מסתבר שלבני יודעת לעשות עוד כמה דברים חוץ מלדאוג להארכת השירות של חיילי ישיבות ההסדר. שרת המשפטים הודיעה כי המחלקה החדשה תקבל תלונות מהציבור ותבדוק אותן, וכי גם התנהלותו של וינשטיין תהיה תחת ביקורתה, כלומר המחלקה לא תהיה כפופה לו. הבשורה הנוספת והמשמעותית היא שגוף הביקורת לא יעסוק רק ביועמ"ש ובפרקליטות אלא בכל גופי התביעה במדינת ישראל, כמו למשל תובעי רשות המיסים, תובעים עירוניים של עבירות תכנון ובנייה, וכמובן תובעים משטרתיים שהם בעצם מי שמגישים את רוב כתבי האישום. הפיקוח על התביעה המשטרתית יחל רק כמה חודשים לאחר תחילת פעילות המחלקה. ההרחבה המשמעותית למוטת הכנפיים של המחלקה החדשה היא פרי זעמו של לדור לא פחות מפרי רצונה הטוב של לבני. את המתח בקולו כשדיבר בפני הוועדה אי אפשר היה להחמיץ. התוכן היה לוחמני לא פחות. לדור הטיח כי עמד על כך שאם מבקרים את הפרקליטות יש לבקר גם את משרד היועץ המשפטי ואת התובעים החיצוניים (משטרה, רשות המיסים ועוד), שהם תחת פיקוחו של היועץ המשפטי. זהו לא רק ניסיון של לדור להפוך את מחלקת הביקורת החדשה לצרת רבים, אלא מבחינתו עניין של הוגנות בסיסית. אחרי הכול, הניסיון מורה כי חלק לא קטן מהביקורת הציבורית נגד הפרקליטות, זו שהביאה להקמת המחלקה, היא בכלל על התנהלותם של תובעים משטרתיים. לדור מחזיק כוח אדם איכותי יותר מזה שנמצא במחלקות התביעה המשטרתית, והוא אינו מוכן שדווקא הוא ישלם לבדו את מלא המחיר. יש כמובן גם את אנשי הייעוץ והחקיקה, האגף האחר שתחת אחריות היועץ המשפטי לממשלה. תרומתם להקמת גוף הביקורת הייתה מכרעת, לפחות בכל מה שנוגע למוטיבציות של ח"כים מימין. הפעלולים המשפטיים שגרמו לפינוי מגרון יצאו משם. לפחות בנושא הזה אכלו אנשיו של לדור (במחלקת הבג"צים), יחד עם שופטי בג"ץ ושרי הממשלה, את התבשיל שבישלו להם במחלקתו של המשנה לשעבר ליועץ המשפטי לממשלה מייק בלס. במשרד המשפטים טרם הכריעו היכן יעבור גבול הביקורת של המחלקה החדשה על פעילותו של היועץ המשפטי לממשלה. האם למשל מחלקת הייעוץ, זו שעקרה את מגרון, תישאר מחוץ לתחום? למגרון זה כבר לא ישנה, אפילו לא לעמונה. הקדנציה של מייק בלס הסתיימה, ובמשרדי המשנים ליועץ יושבים היום אנשים כמו עו"ד דנה זילבר, עו"ד רז ניזרי ואפילו עו"ד שי ניצן שהחרבת היישובים היהודיים ביו"ש אינה חלק מהאג'נדה האידיאולוגית שלהם. השינוי הניכר משתקף היטב, למשל, בתשובות המדינה שמוגשות בעניין עמונה. אבל חשוב להדגיש כי כל עוד גוף הביקורת על מערך התביעה במדינת ישראל לא יעוגן בחקיקה ראשית של הכנסת, את קו הגבול של הביקורת על עצמם ימשיכו לקבוע, ואפילו להזיז במקרה הצורך, בתוך משרד המשפטים. המלחמה האפריקנית הבלתי נגמרת רשת מבוססת של ארגונים טורחת מזה שנים לקבע בתודעת הציבור כי עשרות אלפי מסתנני העבודה מאפריקה הם פליטים. הדבר עולה בידם בין השאר משום שמדינת ישראל נקטה בשנים האחרונות מדיניות של אי בדיקה פרטנית של טענות הפליטות של כל אחד ממבריחי הגבול ממצרים. ההיגיון במדיניות זו נבע מאמנת הפליטים המחייבת את המדינה להכניס פליטים למסלול התאזרחות שהוא למעשה בלתי הפיך. מסתנן שיצליח להוכיח בבדיקה כי יש סכנה לחייו או לחירותו בארץ המוצא בשל רדיפות על רקע אתני, דתי או פוליטי, יישאר כאן לנצח. הצד השני הוא כמובן שכל אחד שלא הצליח להוכיח זאת יכול להיות מגורש לאלתר. אלא שהמצב באפריקה הוא נזיל. מי שהיום חירותו נתונה בסכנה לאו דווקא יימצא בסיכון גם בעוד שנה. אם פרטיו ייבדקו היום, הוא ובניו ובני בניו יחיו כאן איתנו לנצח. לעומת זאת, אם יאפשרו לו להישאר כאן במעמד עמום עד שהמצב במולדתו ישתפר, טענת הפליטות תופרך בקלות ואפשר יהיה לדרוש ממנו לעזוב את ישראל. אחת הדרכים ליישום המדיניות הזו היא האפשרות להכריז על הגנה קבוצתית לכלל מבריחי גבול ממדינה מסוימת. מסתננים שנהנים מהגנה כזו יכולים להמשיך לחיות במדינה המארחת בעל כורחה, אך אינם זוכים למעמד של פליט. כשמשתנות הנסיבות, המדינה המארחת יכולה להסיר את ההגנה הקבוצתית, ואז מי שטוען כי בכל זאת חייו או חירותו בסכנה צריך להוכיח זאת בבדיקה פרטנית. מבחינת המדינה המארחת, בשלב כזה הסכנה שהמוני מסתננים יזכו במסלול התושבות חלפה. קבוצת המסתננים הגדולה ביותר אשר נהנית מהגנה קבוצתית במדינת ישראל היא עשרות אלפי המסתננים מאריתריאה. מקבוצות אחרות שנהנו מאותו מעמד הוסרה ההגנה. כאלו הם למשל המסתננים מדרום סודן, שרבים מהם נאלצו כבר לשוב לארצם לאחר שהסכם שלום סיים שם סכסוך דמים עז. כאלו הם גם המסתננים מחוף השנהב. יחסית למדינות אפריקה, מצבה של חוף השנהב מצוין. אמנם התל"ג לנפש שם מגיע רק ל1,700 דולר, אך הוא יותר מכפול מזה של אריתריאה, וגדול פי חמישה יותר מזה של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. המדינה נהנתה גם מיציבות פוליטית יחסית במשך ארבעים שנה (עצמאותה ניתנה לה בשנת 1960). בשנת 2002 עלה לשלטון לורן גבאגבו, מנהיג מפלגת הFPI. כעבור שנתיים נערך ניסיון הפיכה כושל, ובעקבותיו פרצה מלחמת אזרחים בין ממשלתו של גבאגבו שישבה בדרום ובין כוחות מורדים שהתרכזו בצפון המדינה. במלחמה נהרגו כ3,000 איש. מחיר דמים כבד אמנם, אך נמוך ביחס למלחמה שאורכת 11 שנים, ובפרט למלחמת אזרחים אפריקנית. זה הספיק לנציבות הפליטים של האו"ם כדי להמליץ על מסתננים מחוף השנהב כמועמדים ראויים למעמד של פליט, ולהלחיץ את מדינת ישראל שמיהרה להכריז עליהם כעל כאלו החוסים תחת הגנה קבוצתית, כדי לא להיתקע כאן עם אלפי תושבים אפריקנים. אחרי הכול, ישראל היא מקום טוב לחיות בו. אמנם במשך השנים הללו הסכסוך כאן הוביל ליותר מ5,000 הרוגים בין הירדן לים (ערבים ויהודים כאחד), אך התל"ג לנפש גבוה פי עשרים, וזה הרי לב העניין. בשנת 2011 נערכו בחירות בחוף השנהב. על גבאגבו ומפלגת הFPI גבר מתחרה בשם אלסאן אאוטרה, אולם גבאגבו סירב לוותר על השלטון. רק כעבור חודשים אחדים, ובחסות הצבא הצרפתי, המורדים בצפון והאו"ם, השתלט הנשיא הנבחר אאוטרה על השלטון. גבאגבו הוסגר לבית המשפט הבינלאומי בהאג. מלחמת האזרחים הסתיימה. אאטורה זימן את ראשי מפלגת הFPI לשיחות פיוס, ולאחרונה אפילו דחה במעט את הבחירות כדי שהיא תוכל להתארגן ולהציב מועמד חדש משלה. הכלכלה שבה לפרוח. הצמיחה בשנה שעברה הגיעה לכמעט 10 אחוזים. מדינת ישראל הסירה את ההגנה הקבוצתית ממסתנני חוף השנהב וביקשה מהם לחזור למולדתם. בארגוני הסיוע לא התייאשו. הם נתלו בהודעה של נציבות הפליטים של האו"ם הטוענת כי באזורים מסוימים הנשיא אאטורה לא עושה מספיק כדי למנוע התנכלויות לפעילים מרכזיים במפלגתו של גבאגבו. קבוצה של מסתננים מחוף השנהב ערערה לבית המשפט העליון על דחיית בקשת הפליטות שלהם. לטענתם הם הצטרפו לאחרונה למפלגתו של גבאגבו, ואף ערכו מספר הפגנות פוליטיות למענו, ועתה הם חוששים לחזור לחוף השנהב פן יבולע להם. ניכר היה כי הטענות מוציאות את השופטים משלוותם. באופן כללי הם נטו לדעה כי אפשר לראות מסתנן שיוצר לעצמו סיכון פוליטי כשהוא במדינה מתארחת כאדם שפועל בחוסר תום לב ולכן לא זכאי לקבל מעמד של פליט. באופן פרטני יותר, הם פקפקו במניעיהם של קבוצת העותרים. השופטים התפלאו על כך ש"לאחר שבחודש דצמבר 2010 הוכרז על ידי האו"ם כי הבחירות בהן הפסיד גבאגבו תקפות, ולאחר שגבאגבו הוסגר בחודש אפריל 2011 לבית הדין הבינלאומי, ולאחר שבחודש מאי 2011 כבר נכנס הנשיא החדש לתפקידו – דווקא אז המערערים 'גילו את האור' והחליטו להצטרף דווקא למפלגה המובסת".
