"הדואר בא היום באוטו האדום/ ולי נתן מכתב קטן, מכתב עם בול/ אולי הוא מאבי? אולי מתל אביב?/ אולי האח כתב לי כך מן הטיול?", כתבה נעמי שמר. השיר הקצר הזה מתאר באופן נוגע ללב את ההתרגשות שליוותה את הגעת הדואר ליישובים הקטנים, למושבים ולקיבוצים, שאליהם לא היה מגיע הדואר מדי יום. גם העירוניים שבינינו זוכרים בוודאי את הציפייה שהייתה פעם מנת חלקנו עם פתיחת תיבת הדואר, ואת התקווה למצוא שם מכתב מאדם אהוב או מחבר טוב. ואולם, בתהליך שהחל כבר בשנות השבעים עם חדירת הטלפון למרבית הבתים והסתיים בשנות ה90 עם גוויעתו של מנהג ההתכתבויות בין ילדים ובני נוער, ירדה קרנו של הדואר. כיום טומנת בחובה תיבת הדואר כמעט אך ורק בשורות רעות. גם ההזמנות לאירועים שעדיין משום מה מגיעות בדואר, נתפסות על ידי רבים כסוג של קנס כספי. כך ישנם רבים שכלל אינם פוקדים את תיבת הדואר שלהם, והדוור המסכן צריך לדחוק לתוכה בכוח את המכתבים. אחרים מרוקנים את התיבה באופן סדיר, אולם לוקחים את כל תכולתה ומכניסים באופן אוטומטי למגירה או לסלסילה המיועדת לכך, מבלי להעיף אפילו מבט. במקביל לירידה החדה בכמות הדואר המשמח, חלה עלייה בכמות הדואר הפורמלי. כללים רבים שנקבעו בשנים האחרונות מאלצים גופים רבים לשלוח לנו מדי תקופה דו"חות שונים. למרות זאת, חשוב לדעת שתשומת לב לדברי דואר מסוימים עשויה לחסוך הרבה כסף. בראש ובראשונה חשוב לשים לב לחשבונות שמגיעים בדואר. למרות שכיום רבים משלמים הרבה מהחשבונות בהוראת קבע, חשוב לוודא שכל החשבונות משולמים. חשבון שלא ישולם עלול לגרור ריבית פיגורים, תביעות ושאר מרעין בישין. גם חשבונות שמשולמים בהוראת קבע חשוב לפתוח ולבדוק אם יש קשר בין החשבון למציאות. חשבון חשמל או מים מנופח מאוד עשוי להעיד על גביית יתר. כדאי לבדוק את העניין ולגלות מדוע החשבון נופח. עובדים שמקבלים את תלוש השכר בדואר חייבים להסתכל ולבדוק האם קיבלו כל מה שמגיע להם. בנוסף לכך, תלושי שכר יש לשמור למשך כשבע שנים. מבט חטוף בדו"חות התקופתיים מקרנות הפנסיה יגלה לכם אם המעביד מפקיד את הסכומים המגיעים לכם כסדרם. אם לא, כדאי מאוד לבדוק במה העניין ולמנוע צרות גדולות הרבה יותר בעתיד. הדו"ח השנתי הוא כבר עניין אחר, אבל גם אותו בוודאי שלא כדאי לקבור סתם כך במגירה. IDB ממשיכה לשקוע השבוע נרשם עוד פרק אחד מני רבים בסאגה הבלתי נגמרת סביב קבוצת IDB. בשביל מי שהחמיץ את הפרקים הקודמים, נזכיר כי פירמידת החברות שבשליטת איש העסקים נוחי דנקנר נקלעה לקשיים. משברים כאלה מתרחשים בחברות רבות, אולם מה שהיה ייחודי במקרה של הקבוצה הזו הוא מבנה החוב לציבור. עיקר החוב הציבורי רוכז בשתי חברות ששתיהן למעשה הן חברות אחזקות, כלומר חברות שלא מתקיימת בהן פעילות כלכלית של ממש ועיקר עיסוקן הוא בהחזקת מניות של חברות אחרות. חלק מהחוב רובץ על חברת IDB אחזקות, ואילו חלק אחר על חברת IDB פיתוח שבבעלותה. הכלל בחברה בע"מ קובע כי במצב שבו החברה איננה יכולה לפרוע את חובותיה ובעלי המניות אינם רוצים לפרוע את החוב בעצמם רשאים בעלי החוב להשתלט על החברה. הדיבידנדים הצפויים בחברות שנמצאות בתחתית הפירמידה בתוספת התקבולים ממכירה צפויה של נכסים עשויים להספיק על מנת לשלם את מלוא חובותיה של החברה הבת, IDB פיתוח, לבעלי החוב, וגם זאת בספק. מה שבטוח הוא שהכספים הללו לא יאפשרו לIDB פיתוח לשלם דיבידנד לIDB אחזקות, וזו לא תוכל לשלם את מרבית החוב. בעל השליטה נוחי דנקנר בנה במשך זמן רב על הכנסתו של איש העסקים היהודי-ארגנטינאי אדוארדו אלשטיין כשותף בחברה, והוא היה אמור להזרים לה כסף שיאפשר תשלום של חלק ניכר מהחוב. במצב כזה עשויים היו מחזיקי איגרות החוב להסכים להמשך שליטת השניים בחברה, בעיקר משום שIDB אחזקות עצמה שווה כיום מעט מאוד. אלא שבראשית השבוע התברר שאלשטיין אינו מתכוון להזרים את הכסף, ובכך הפכה למעשה שליטתו של דנקנר בIDB אחזקות וממילא בפירמידה כולה לתיאורטית בלבד. דנקנר לכאורה לא אמר נואש והגיש למחזיקי האג"ח הצעה אלטרנטיבית להסדר, אולם זו כוללת הזרמת הון חיצוני רב מאוד לחברה מבלי שמפורט מה מקורו. ההערכה היא כי דנקנר מאמין שיימצא משקיע חלופי לאחר עזיבתו של אלשטיין. אבל למחזיקי האג"ח אמונתו של דנקנר אינה מספיקה, והם מעוניינים לדעת מהיכן הוא מתכנן להביא את הכסף. במידה שמחזיקי האג"ח לא יקבלו את ההצעה, הם ייהפכו למעשה לבעליה של IDB אחזקות ובכך ינתקו את שליטתו של דנקנר, אחד מאנשי העסקים המובילים במשק, בשורה ארוכה של חברות מובילות. דנקנר כבר לא ישלוט בנעשה בסלקום, בכלל ביטוח, בשופרסל, בגב ים, באלרון ועוד. מדובר בטלטלה משמעותית מאוד במשק ובדוגמה חיה לכך שבעל שליטה באימפריה עסקית עשוי להיפרד ממנה אם היא לא תנוהל כראוי. מנגד, גם מחזיקי האג"ח של IDB אחזקות לא אמורים לצאת בשירה ובריקודים. משמעותו של מהלך כזה היא כמעט בוודאות אובדן הסיכוי להחזרת חלק משמעותי מאוד מחובה של החברה, לבטח בטווח הזמן הנראה לעין.
