חוקר ארץ ישראל, ד"ר גרשון בר כוכבא, מספר ביומן ערוץ 7 על מאבקי הרומאים בירושלים הנצורה, שלב אחר שלב ובצבעים חיים. בשנים האחרונות מוזמן בר כוכבא לרחבי הארץ והרצאותיו סביב קרבות ההיסטוריה של עם ישראל בעולם העתיק גודשות אולמות בקהל רב בני כל הגילאים. בר כוכבא ממעט להתראיין לכלי התקשורת, אך עם זאת נענה לבקשתנו לתיאור הימים הקשים ההם, ימי החורבן והמאבק על עצמאותו וחירותו של עם ישראל מול השלטון הרומאי הנוגס. בראשית דבריו מציין ד"ר בר כוכבא כי המקובל היה במשך אלפיים שנה ללמוד על קמצא ובר קמצא שהובילו לחורבן ובעקבות כך הושם דגש על שנאת החינם, עובדה חשובה כלשונו בהיותה מבטאת את החסר במנהיג מורם מעם שיוכל ללכד את הכוחות עם ישראל מול האיום הרומאי. לעומת זאת בהרצאותיו פורט בר כוכבא את אירועי הקרבות לפרטים תוך ציון שמות, בעלי תפקידים כמו גם ציטטות ופעולות כאלה ואחרות. אלה גם אלה מחיים את האירועים באוזני ובעיני השומע המתוודע בין השאר גם לכלי נשק עתיקים, דרך השימוש בהם, יתרונותיהם וחסרונותיהם בשדה הקרב ועוד. על המאבק על ירושלים מציין בר כוכבא כי מדובר בתקופה של התנכלות השלטון הרומי המציב נציב השולט בארץ. אין מדובר בתקופה של גזירות דתיות כפי שהיה בתקופת החשמונאים, אלא בהתנכלויות שלטוניות כדוגמת החלטתו של קליגולה להציב את פסלו בירושלים מבלי להתחשב ברגישותם של היהודים הרואים בכך מעבר של קו אדום. מעשים מסוג זה נמשכו עד שליהודים נמאס והוחלט לצאת למרד עד להשגת עצמאות. לדבריו של בר כוכבא המצור הרומאי על ירושלים הוא המצור המתואר ומפורט ביותר מהעולם העתיק בזכות כתביו של יוסף בן מתתיהו. זאת על אף ההסתייגות מאמינותם המוחלטת, הסתייגות שמקורה בהיותו אחד מיושבי החפ"ק של טיטוס וקצינים רומאים נוספים, חפ"ק שבו ישבו גם יועצים יהודים נוספים כדוגמת אלכסנדר טיבריוס שהיה יועץ לענייני יהודים. על טיבריוס מספר בר כוכבא כי מדובר בבנו של ראש הקהילה היהודית באלכסנדריה מי שתרם זהב לציפוי שערי בית המקדש והנה בנו הופך להיות חבר בחפ"ק של טיטוס. דוגמא נוספת למורכבות המציאות בין עם כבוש לעם כובש מציג בר כוכבא בדמותו של אגריפס בנו של אגריפס שהיה יועץ לטיטוס ואחותו של אגריפס, היא הברינקי, המאהבת של טיטוס שאלמלא המרד יתכן והייתה גם נישאת לו. מוסיף בר כוכבא ומספר על הימים בהם בית המקדש היה מרכז רוחני, תרבותי, כלכלי, מדיני ולאומי עבור עם ישראל, מציאות שאיננו מסוגלים להפנים את עוצמתה כיום, ומתוך כך איננו מסוגלים להפנים את חסרונה. "הכול היה מסתובב סביב בית המקדש", הוא אומר וממשיך לתאר את אירועי המרד ומה שקדם לו: הנציב הרומי האחרון לפני המרד, פלורוס, היה ככל הנראה רשע מכל קודמיו, והוא שהוביל למרד וככל הנראה גם רצה בו. במעשיו נגד היהודים הגדיש את הסאה בעיקר כאשר דרש מהם 17 ככרות כסף מאוצרות המקדש. לכסף רב זה נזקק לקידומו האישי, על מנת שיוכל לשחד ולשלם לבכירי רומא כדי להבטיח את קידומו במעלות ההיררכיה הרומית. "אוגוסטוס אמר לנציבים תבזזו את הצאן אבל אל תפשטו את עורו. פלורוס גם פשט את העור". עובדת היותו של עם ישראל שונה משאר העמים בהיותו עם המאמין באל אחד שאינו נראה בתוך אוקיינוס של עובדי אלילים גררה התמרמרות קשה מול מעשיו של פלורוס. לכך נוספה גם מצוקה כלכלית. שמונה עשר אלף יהודים מובטלים היו אז, ההתנכלויות בערים המעורבות נגד יהודים גברה, ולנוכח המציאות הקשה החליטו לעשות מעשה ולהתגרות בפלורוס. יהודים נטלו קופות צדקה, הניחו בהן אבנים וקישקשו בהם ליד ארמונו כשהם עולבים בו וקוראים 'תרמו כסף לפלורוס המסכן'. המחאה המתגרה עוררה את חמתו והוא הורה לגדוד הרומי לצאת ולפגוע ביהודים, אלא שהיהודים היו מוכנים מבעוד מועד, ובתום קרב קשה הכניעו הלוחמים היהודים את הגדוד שהושמד ונמלט בעור שיניו כשהוא מבריח את פלורוס לקיסריה. את הניצחון לא יודע עם ישראל כיצד לעכל. לא ברור לו אם הוא שמח בניצחון או לא. הקבוצה הצדוקית לא האמינה במרד והעריכה שלא ניתן לנצח את האימפריה הרומית. זאת בעיקר כשידעה שהיא, כבעלת תפקידים בממלכה ובמקדש, יכולה להפסיד מהמרד לא מעט. כיוון שכך ניסתה להרגיע את הרוחות. בקבוצה זאת יהושע בן גמלא, חנן בן חנן ואולי גם רבן שמעון בן גמליאל המבקשים להרגיע את הרוחות. אל מול חששותיהם אלה של הצדוקים מחליט אלעזר בן חנניה, בנו של הכהן הגדול, לתת הוראה להפסיק ולהקריב את קרבנו של הקיסר, מעשה שיש בו הכרזה על התנתקות מהאימפריה, התגרות ברורה ברומא. פלורוס מבין שיש לדכא את המרד ולשם כך הוא מביא את קסטיוס גאולוס מסוריה עם לגיונות רבים. הוא צר על ירושלים ומצליח לפרוץ את החומות, "ואז קורה דבר ששום היסטוריון, לא אז ולא כיום, יודע לתת לו הסבר משכנע – פתאום הנציב נותן פקודת נסיגה". "קסיוס גאולוס עושה את שטות חייו ויורד במורד בית חורון. שמעון בר גיורא, ממנהיגי המורדים, עט עליו מלמעלה והופך את הלגיון ה-12 לאבק פורח. נס הלגיון, הסמל של רומא שהיה אחד כזה בכל לגיון, נופל בידי המורדים. הם חוזרים לירושלים ואומרים 'ה' שהיה עם יהושע בן נון ויהודה המכבי במורד בית חורון היה גם איתנו'". ניצחון זה על כוח רומי עצום של שלושים וחמישה אלף לוחמים היטה את הכף לטובת המורדים. החזרה לירושלים הייתה ביום ח' בחשוון שנת 67'. נירון קיסר שומע על הדברים. הוא אינו יכול לספוג מפלה שכזו, ופוקד על אספסיאנוס בן השישים ועטור הניצחונות הרבים לקחת איתו את בנו טיטוס, שהיה אז עורך דין, ויחד עם חיל משלוח עצום של חמישים אלף לוחמים להכניע את המורדים היהודים. הכוח מגיע לארץ כחצי שנה לאחר הגעת המורדים לירושלים, אביב 67'. אספסיאנוס אינו טועה כמו קודמו ואינו ממהר לירושלים אלא דואג לבודד את העיר. בגליל הוא מפיל את יודפת וגמלא, מבודד את עבר הירדן ואת מישור החוף. הלגיון החמישי כובש את חברון מדרום ומתקרב לירושלים, ואז מגיעה הידיעה שנרון קיסר מת ורומא מיטלטלת במלחמת אזרחים שנמשכת שנתיים בהם מוחלפים ארבעה קיסרים – אוטו, דלבה, ויליוס ואספסיאנוס. שנתיים אלה היו הזדמנות להתאגד אבל זהו סיפור 'קמצא ובר קמצא', סיפור שנאת האחים, ובמקום להתאגד לחמו היהודים איש ברעהו. הקבוצה הצדוקית המתונה שלא האמינה במרד בקנאים שלימים יוחנן מגוש חלב היה מנהיגם, ובתווך הסיקריים שלימים יצאו למצדה בראשותו של אלעזר בן יאיר. עיקר הלוחמים, כעשרים וחמישה אלף במספר, נוהים אחר שמעון בר גיורא, אדם מרשים במראהו, כריזמטי ביותר וגם הרומאים רואים בו מנהיג, ומשום כך לאחר המרד הוא שמובל בראש תהלוכת השבויים ברומא ומוצא להורג. כאשר אספסיאנוס מוכתר לקיסר הוא מורה לבנו טיטוס לנהל את המצור על ירושלים. הוא זקוק לניצחון כדי להוכיח את יכולתו בפני העם הרומאי. המצור מתחיל בערב פסח שנת 70'. כארבעה חודשים נמשך המצור עד תשעה באב, ואז המקדש עולה בלהבות. אמנם יוסף בן מתתיהו אומר שמדובר בי' באב, אבל מסורת חז"ל חזקה יותר. גם לאחר נפילת המקדש נמשכת הלחימה בעיר העליונה במשך חודש נוסף כאשר שמעון בר גיורא מנהל את הקרבות הקשים בהם הרומאים סופגים לא מעט מפלות עד כדי ייאוש. מנהיגי המורדים עושים כל תחבולה על מנת להניס את הרומאים והם אכן מצליחים לפגוע בהם. אם טיטוס חשב שיהיה זה טיול קצר בירושלים טעות הייתה בידו. בעוד חורבן הבית הראשון הוביל לגלות, הרי שחורבן הבית השני אמנם הכה בעם ישראל, אך לא הוביל לגלות של ממש. כעשור לאחר מכן שבה הסנהדרין לירושלים עם סמכויות שניתנו לה, אך העם היהודי המוכה החל לעזוב את הארץ לאיטו ולעבור לגלות בבל.
