כשחננאל אלול (25) רואה תמונה שמזכירה לו את הבית בגדיד, הוא מושיב לידו את בנו בן החמש וחצי ומתחיל לספר. גם הילדים האחרים, בני שלוש וחצי והתינוק בן החצי שנה, שומעים את הסיפורים ורואים את התמונות. זה יכול לקרות אם בדרך אגב הזכירו בחדשות את גוש קטיף, או כשמגיעים ימי הזיכרון לגוש. מור אלבז (22) עובדת היום כסייעת לרופא שיניים בנהרייה. היא די מרוצה מהעבודה ומהלימודים שהתחילה לא מזמן, אבל על החוף הסמוך לביתה בבוסתן הגליל היא נזכרת בחוף אחר שבו העבירה את שנות הילדות והנערות, בקהילה שבה לא היה צורך לנעול את הדלתות בלילה. במהלך הגיבוש לקורס טיס, פגש מנצי (מנחם צבי) שרייבר (21) לא מעט חברים שרחוקים מעולמו כמעט כרחוק כפר דרום מתל אביב. אבל מאז אותו יום חמישי, י"ג אב תשס"ה, הוא החליט לא לעבור בשתיקה על אדישות, אטימות וניכור כמו של אלו שהשליכו אותו מהבית, ושל עוזריהם שנתנו רוח גבית משאר רחבי הארץ. הוא משתדל לעורר שיח דווקא עם אלו, להקשיב אבל לא פחות מכך להשמיע, גם בקול רם יותר. ביום הולדתה השמונה עשר, אותו חגגה לא מזמן, תחיה כהן-דוראס לא הרגישה שמחה שממלאת אותה על המעבר לתקופה חדשה. את גרונה מילאו דווקא דמעות אכזבה וגעגוע, על החלום שעוד לא התגשם: לסיים את הבגרויות בחוף הים הזהוב שבו גדלה, ולחגוג את היציאה לחיים במקום היחיד שהוא בשבילה בית. הם היו הלב הפועם של העשייה, בלי מחיצות של גיל, יישוב או מנטליות. נוער גוש קטיף – הגדרה שנכונה לבני העשר עד בני העשרים של אז – היו כולם בוגרים מכפי גילם בשל נסיבות החיים שנכפו עליהם. כתף אל כתף לצד ההורים הם חוו את שנות האיום הביטחוני, הפיגועים וההרוגים, אבל גם את הווי החיים המופלא, אותו הם לא מצליחים לשחזר כיום במקומותיהם החדשים. יחד עם החברים קיוו, האמינו ונאבקו כדי שהחלום השחור ההוא לא יקרה, אבל אחר כך נאלצו לאסוף את השברים במשך השנים, כל אחד כפי יכולתו. בחלוף שמונה שנים רבים מהם כבר הקימו בית, חלקם אבות לילדים וחלקם יוצאים לחיים עצמאיים. הם לא שוכחים את הטוב וגם לא את הרע, וגם להם יש מה לומר כעת, בעיניים בוגרות יותר, על המציאות השרירותית שהפכה את שנות נעוריהם למערכה מתמשכת. אבל בלבם מפעמת לא רק תקווה, אלא ידיעה ברורה, כפי שהם מגדירים אותה: לחזור הביתה. צילום: פלאש 90 "למה לצלם אם נשארים?" אז את גרה היום באמציה? אני מבקשת לוודא מול תחיה כהן-דוראס. היא משיבה בשלילה נחרצת: "אני גרה היום במושב קטיף, זמנית באמציה". הדממה בצדו השני של הקו מלמדת על בכי שקט וקצר, ואז היא מספרת: "בזיכרון של הטלפון אין לי מספר של הבית. יש רק 'קראווילה'. אני לא אוהבת שאומרים שבאמציה זה הבית. יש לי רק בית אחד שמחכה לי, ואני יודעת שהוא מחכה לי. זה המקום היחיד שהוא בית בשבילי", היא אומרת על תל החורבות במושב קטיף, שמבחינתה הוא עדיין כתובת מגוריה האמיתית. לקטיף היא עברה בגיל שלוש, וכל הזיכרונות המשמעותיים שלה התחילו משם. "בגלל שהייתי כל כך קטנה", היא מודה בצער, "אז אני לא זוכרת בדיוק את כל הפרטים, וזה חלק מהכאב". היא מתארת יישוב "דוס חמוד", כלשונה, עם ימי שישי שבהם קופצים על הטנדר ונוסעים לים, בילוי יומיומי עם חברות ובעיקר הרבה חופש, "שהיה חסר לי בשנות ההתבגרות". כילדה בכיתה ג'-ד' היא התמודדה עם אובדן חברתה, הדר חטואל הי"ד, שנרצחה בפיגוע, אבל גם ידעה לקבל את המציאות הביטחונית בעיניים של ילדה: "יום אחד הלכנו לטייל ליד המושב וגילינו בור פעור באדמה, ובתוכו משהו שרק אחר כך הבנו שהוא טיל קסאם. אני עם הסקרנות שלי רציתי פשוט לקחת ולשמור את זה, עד שמישהי בוגרת הזהירה שזה מסוכן וצריך לקרוא להורים...". בית משפחת כהן-דוראס היה שוקק פעילות 24 שעות ביממה, מאז החלה המערכה להצלת גוש קטיף. אחיה ואחיותיה המרובים של תחיה היו פעילים מובילים במטה המאבק של הנוער, והיא גדלה בצל העשייה האינטנסיבית. "הייתי מתעוררת באמצע הלילה, ורואה את אחותי הגדולה בחדר סופרת מטבעות שנאספו בדוכן התרמה לגוש קטיף". היא עצמה נטלה חלק בלא מעט פעילויות, החל מאריזת חבילות חסה, דרך השתתפות בצעדות והפגנות ואפילו ויכוחים קולניים מול חיילים במחסום כיסופים. "המאבק היה ממש בחיים שלי. בהתחלה זה אפילו היה באווירה של כיף, הולכים ביחד עם החברות לכל מקום". בשלב "היותר שחור", כהגדרתה, היא כבר גיבשה לעצמה עמדה למרות גילה הצעיר. "הסתובבתי עם הנוער והבנות הגדולות, כי הרגשתי שהחברות בגיל שלי לא נמצאות באותו מקום. הן לא היו מעורבות כמוני במה שקורה". ביום הגירוש יצאו היא ואחותה יחד עם מצלמה לתעד מקומות ברחבי היישוב. "שאלתי אותה: למה אנחנו מצלמות אם אנחנו נשארות פה?", היא מתארת את תחושת הוודאות שליוותה אותה, שדבר לא יקרה. "גם היום אני יושבת וחושבת שאין מצב שאני עוברת את כיסופים ואין שם ים ומציל וסככה. ילד לא יכול להכיל בדמיון שאין לו בית, כי זה החיים שלו. זה לא נתפס מבחינתו, ואצלי עד היום זה לא נתפס". משפחתה של תחיה נקטה קו תקיף יותר ביחס לשאר משפחות היישוב ביום הגירוש עצמו. הם נעלו את הדלתות וחסמו אותן ברהיטים, וניסו למנוע מהחיילים את הכניסה לבית. "גם לא ארזנו, כי האמנו שזה לא יקרה. אני זוכרת דפיקות מטורפות על הדלת, ואת האחים שלי – כל אחד מקבל אותם לפי דרכו. אחד הכין ביצים לזרוק על חיילים, אחותי העדיפה לדבר איתם. ההורים שלי הכילו את הבחירה של כל ילד". אל הילדה תחיה ניגש צוות של חיילות, שביקשו לדבר איתה רכות ולשכנע אותה לעזוב את הבית, משימה שאומנו לקראתה במשך חודשים. היא עצמה הייתה במלחמה פנימית: "הייתי ילדה בכיתה ד', שאוהבת להכיר אנשים, להיות נחמדה ולדבר איתם. מול החיילות האלה, שניסו להתחנף אליי, אמרתי לעצמי: תפסיקי, את חייבת להיות רעה אליהן. הייתי צריכה לעבוד על עצמי שלא להיות נחמדה. ידעתי שאני צריכה לשנוא אותן, להגיד להן: מי רוצה להכיר אתכן בכלל? אתן רוצות להוציא אותי מהבית!". שמונה שנים חלפו, והילדה מכיתה ד' הפכה לבחורה שמסיימת שמינית באולפנת נווה דקלים, ויוצאת בשנה הבאה לשירות לאומי. אבל התסכולים עדיין חיים ובועטים: "אמא שלי אמנם אומרת שיחסית לגילי עשיתי מעל ומעבר, אבל אני חושבת שהלוואי שהייתי עושה יותר, מונעת יותר, הולכת יותר לים עם החברות, זוכרת יותר. כל שנה שעוברת ואני עדיין לא שם – זה קשה לי. אני לא מאמינה אלא יודעת שנחזור, ורק כואב לי שאלוקים לא עושה את זה קצר יותר. שמונה שנים זה יותר מדי". שנות ההתבגרות של תחיה היו גם השנים שבהן נאלצה להתמודד נפשית וחברתית עם תוצאות העקירה. הכעסים והתסכולים התפרצו בצורת מרד בהורים, בחברה, באולפנה וגם במתיחת הגבולות הדתיים. היא החלה לעשן, להסתובב גם עם בנים ולהוריד את רמת צניעות הלבוש. "חיפשתי למרוד ולמרוד", היא אומרת היום "אמרתי: אלוקים הוא רע, אחרת איך הוא לא עצר את הגירוש? מה זה להגיד שהכול לטובה?". בטיפולים שעברה באותה תקופה, היא הגיעה יחד עם המטפלים שלה להבנה שהמרד נובע מכעס על ההורים שבונים בית חדש במקום אחר, מכעס על אלוקים, וגם מכך שדווקא חברותיה באולפנה לא הבינו אותה. "לאנשים מבחוץ דווקא היה הרבה צמא לשמוע על הגירוש, אבל החברות שלי רצו כבר להיות כמו כולם, לא 'המתנחלות' האלה". בכלל, טוענת כהן-דוראס, שכבת הגיל של ילדי כיתות ד'-ח' נמחקה במובן מסוים מהתודעה של המבוגרים. "שמו דגש או על ילדי כיתה א' או על הנוער הבוגר יותר. חשבו שהילדים בגיל שלנו לא רואים, לא מבינים ולא זוכרים. זה בדיוק ההפך: אנחנו ספגנו הכול, הרגשנו הכול, ולא היה לנו איך להוציא את זה. רק הכלנו, אבל לא הייתה לנו דרך לפרוק, כי לא ממש שיתפו אותנו במאבק". מה המסר שאת לוקחת איתך לחיים מהשבר שעברת? "שארץ ישראל לפני הכול היא אדמה של הקב"ה, היא מתנה שהוא נתן לנו. וכאנשים מאמינים אנחנו צריכים ללכת עם האמת ולומר בענווה שלנו אין זכות להחליט אם לחלק אותה. מתנה זה דבר ששומרים ולא מחלקים. אין לך זכות לשתף פעולה עם דבר כזה, גם אם יגידו שכל הצבא יתפרק. אם ה' רוצה, הצבא יכול להתפרק גם אם כולם יבצעו את הגירוש בלי להתנגד". הנוער בונה ביום הגירוש מנצרים צילום: פלאש 90 "הפכתי לאדם חזק" אחד הרגעים הבודדים שבו חשה מור אלבז פחד או דאגה, היה כאשר נפל פצמ"ר בשער הנגב על אוטובוס הילדים שהחזיר את אחותה הביתה מבית הספר. בשאר הזמן החיים בניסנית היו "התקופה הכי טובה", כלשונה. מגיל שנתיים ועד גיל 15 גדלה מור ביישוב המעורב, שבו התגוררו זה לצד זה דתיים וחילונים. "היו מלא חברים, זה היה סוג של משפחה", היא מתארת את חייה כנערה ביישוב. "כולם מכירים את כולם, טיולי אופניים בדיונות, כל שכבות הגילאים נמצאות יחד. כולם היו חופשיים זה עם זה". על אף שהייתה מודעת לסכנות הביטחוניות באזור, "הרגשנו בטוחים, לא משנה מה קרה. גם אם הייתה חדירה או נפל פצמ"ר, היישוב היה מחבק ואוהב וגם ההורים נתנו לנו ביטחון". כשהגיעו השמועות על תוכנית לעקירת היישוב, התגובה הייתה בעיקר הכחשה וחוסר יכולת לקלוט את המידע. "בסופו של דבר נאלצנו לעכל. לקראת הסוף נפגשנו כל החברים, כעשרים במספר, והחלטנו להיפרד בצורה יפה. הצטלמנו יחד למזכרת". את הגירוש עצמו חוותה מור מרחוק, בדירה השכורה באשקלון שאליה עברה משפחתה מספר חודשים קודם לכן. "אמא שלי לא רצתה שנחווה את הטראומה של פירוק בית ושל החיילים שבאים. היא רצתה להגן עלינו". במבט לאחור, את מסכימה עם ההחלטה שלה, או שהיית רוצה להישאר עד הסוף? "הייתי שמחה אם אפשר היה שההתנתקות לא תתבצע כלל. בגיל 15 אתה יודע מי החברים שלך, ולעבור ולהתחיל הכול מחדש זה קשה. הכי רציתי רק להישאר שם, ותמיד היינו בספק – אולי בסוף לא נצא?". מראות החיילים שהיו שותפים להרס ביתה, לא יצרו אנטי אצל מור בכל הקשור לגיוס. לפני חמש שנים היא התגייסה לצה"ל, כי "לא ראיתי בזה משהו סותר. לא הצבא פינה אותנו, אלא הוא קיבל פקודה וביצע אותה. למרות שאני מכירה חברים שלי שלא הסכימו להתגייס. אבל אני התגייסתי ועשיתי את השירות הכי טוב שיכולתי". העקירה הותירה את מור בלי החברים והקהילה שעטפו אותה, וגם הרחק מהמשפחה המורחבת בדרום, לאחר שהוחלט על הקמת מבני הקבע בבוסתן הגליל שליד נהריה. "לא רציתי לעבור לכאן. אין פה את החברים שלי, וגם רמת הקשר בין האנשים היא לא כמו שהיה שם". היא מתגעגעת לחברה ולמקום שעזבה, ומודה שאת שנות התיכון סיימה בלי בגרות מלאה בגלל השפעות של העקירה. אבל למרות החסרים והגעגוע, היא מחזיקה בגישה ש"אי אפשר לשבת בבית ולבכות". באיזה אופן עיצב הגירוש מהבית את אישיותך? "אני חושבת שלמדתי לזרום עם המצב. לא לחשוב רק על החסרונות, אלא גם על זה שהגעתי למקום חדש, אולי יש פה חוויות שאחרת לא הייתי חווה. היום אני נהנית מהלימודים והעבודה. וגם התחזקתי רגשית מכל ההתמודדות הזאת. לעבור התנתקות כזאת, הופך אותך לאדם חזק". צילום: פלאש 90 לצחוק על הפסיכולוג מנצי שרייבר, נשוי טרי תושב פסגות, יעטה בשנה הבאה מדים ויהפוך לחניך בקורס טיס. אבל הקשר שלו לצה"ל החל עוד בהיותו ילד בכפר דרום. "בתקופת האינתיפאדה השנייה הכול נראה אצלנו כמו מחנה צבאי", הוא נזכר, "היה לנו חניון טנקים מאחורי הבית, יכולנו לנסוע רק בשיירות וברכבים ממוגנים". את נפילות הפצמ"רים הוא אפילו לא ספר, ו"לילה אחד פגע פצמ"ר בחלון של החדר שלי". אבל כל אלו היו רק חלק ממארג הילדות וההתבגרות שלו ביישוב הקטן שעמד בחזית ההתרחשויות. הוא זוכר בעיקר את מרחבי האינסוף, החברים מכל הגילים, ותחושת השליחות שהייתה חדורה כמובנת מאליה כבר מגיל קטן. "כילד חשבתי שכל הילדים גדלים כך, ומי שלא – הוא המוזר". ההתמודדות עם טרור ושכול, דוגמת הפיגוע באוטובוס הילדים של כפר דרום, כללה לא מעט חוסן שפיתחו הילדים מכוח השגרה היומיומית בינם לבין עצמם. "השגרה של ילדים מאוד חזקה. אחרי כל אירוע לחצו עלינו שנדבר עם פסיכולוג. אנחנו זלזלנו בזה, היינו מחקים את מה שהוא הולך להגיד", הוא מחייך, "אבל עיקר החוסן היה המון אמונה ותמימות שאנחנו צודקים, שעם ישראל מאחורינו ושננצח בסוף". מנצי הוא בנו של הרב אבי"ק שרייבר, רבה של כפר דרום. ככזה, הוא קלט בבית את ההתרחשויות השוטפות הרבה לפני שבני גילו היו מודעים להן, וגם את הקו האידיאולוגי. "הדבר הכי חזק בלגדול בבית של רב היישוב היה שאתה מאוד שלם עם מה שנעשה ביישוב. קו המאבק, הדיבורים, ההתמודדות – אתה מרגיש חלק מהכול. זה יוצר גם יותר מחויבות לדברים בפועל. אתה לא הולך לכפר מימון סתם, אלא כי אתה יודע שצריך. הכול מהבית. אתה יודע שאם אבא אמר כך – זה מה שנכון". הידיעות הראשוניות על תוכנית ההתנתקות התקבלו בקרב ילדי בית הספר בכפר דרום בהדחקה מוחלטת. אולם ככל שהתקרב המועד, בתחילת תשס"ה, החלו צעירי הכפר ליטול לידיהם משימות כחלק מהמאבק. מנצי מדגיש במיוחד את השיתוף של בני כל הגילאים בכפר, כך שכל אחד מכל גיל מצא את מקומו בעשייה. "אלה העלו תלתליות לגגות, ואלה יצאו לחלק עוגות. היינו חוזרים הביתה רק בשעות הערב, כי כל אחר הצהריים התעסקנו רק בזה. הייתי תלמיד כיתה ו', ולמרות גילי הלכתי לדפוק על דלתות בתי מתפקדים. התייחסתי להכול כמבוגר". את הימים הללו הוא מגדיר כימים עוצמתיים, "בווליום מאוד גבוה", והם כללו חנוכת בית כנסת חדש, קליטת משפחות רבות לערי אוהלים, פעולות הסחה שונות ועוד. ככל שהתקרב המועד, "כל העשייה ביישוב גרמה לגירוש להיראות פחות ופחות מציאותי. הכול היה בכיוון של להישאר". לפני פסח אספו הוריו של מנצי את בני המשפחה ואמרו: "תראו, המצב לא נראה טוב. אנחנו מאוד מתפללים, אבל צריך להיות מוכנים שאולי זה יקרה. אולי כל אחד יחשוב מה הוא רוצה לקחת". מנצי מספר שהילדים התקוממו: "סירבנו. אמרנו שאין דבר כזה, לא יכול להיות שזה יקרה". את הלילה בכפר מימון הוא זוכר כנקודת מפנה. "עמדתי עם התיק בשורה הראשונה, קרוב לשער. היינו אחרי תכנונים איך נגיע ונחתוך את הגדר וניכנס לכפר דרום. ידענו את כל התוכנית. ואז אבא בא לקחת אותי הביתה, ואמר: אני מכיר את הכוחות. אם פה לא פרצנו – נשאר לנו רק נס. בדרך הטבע לא נוכל לעצור את הגירוש. אז הבנתי שזה אמיתי, שאולי לא יהיה עוד יישוב", הוא משחזר. אחת החוויות שהוא מציין כיותר קשה באותו זמן היא דווקא ביקור בתל אביב, שגילה לו שלטי ענק של "שרון תמשיך" והרבה סרטים כחולים סביב. "הרגשה של סכין בגב", הוא מתאר, "אנחנו ספגנו בשבילכם כל השנים כדי שזה לא יגיע לפה, הורים וחברים שלנו נהרגו ונפצעו, וזו התגובה שלכם?". השטח החל לבעור וגם מנצי עצמו, שחגג בר מצווה חודש לפני הגירוש, יצא לעמוד מול חיילים במחסום כיסופים. יום אחד הוא גילה שאחיו החל לארוז חפצים. "אמרתי לו שלמרות שאולי זה יקרה, לא צריך לשתף פעולה ולארוז. הצעתי לו שאם יפסיק לארוז אתן לו בתמורה את הרולר בליידס שלי במתנה. לכשעצמי, ידעתי שאולי זה באמת יקרה, ועדיין אי האריזה הייתה שווה לי את הרולר בליידס...". ביום האחרון לפני הגירוש כינס האב את המשפחה המצומצמת. מנצי גר אז כבר שלושה שבועות על הדשא בחצר, כי כל חדרי הבית וסביבתו פונו לטובת עשרות משפחות מחזקים שהגיעו לכפר, בהן כל בני המשפחה המורחבת. "סיימנו לאכול ארוחת צהריים על שולחן באורך של ליל הסדר, שהותאם לכמות האנשים. אבא אסף אותנו ואמר: אם החיילים דופקים בדלת, בואו נחשוב מה עושים. היה מתח גבוה, ואני קפצתי ואמרתי: אם נגיד אתה השוטר, אז אני קופץ עליך, ותופס אותך ככה, לא נותן לך לזוז. השקענו פה כל כך הרבה, מי אתה שתבוא לפה?". למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, התעורר מנצי לקול הכריזה היישובית, בה נשמע קולו של אביו מודיע על כניסת החיילים ליישוב ותחילת ביצוע הגירוש. הוא רץ לבית הכנסת להניח תפילין, ונתקל בטורי חיילים שחורים ובערימות רהיטים הפוכים. הוא רץ הביתה, לא חשב אפילו על לאכול. הוא ראה שוטר יס"מ, ובלי לדעת מאין שאב את האומץ, הטיח בפניו את כל הזעם והתסכול. מאוחר יותר פגש במח"ט עימאד פארס, שהיה נוכח בברית של אחיו הקטן כקצין בכיר בגִזרה. הפעם עיניו היו קרות ומנוכרות: "תלך מפה לפני שאני עוצר אותך", הוא הגיב לפנייתו של מנצי, "ואני שולח עכשיו חיילים לבית שלך". "מסביב חיילים הוציאו משפחות מהבתים. מצאתי את עצמי בוכה ובוכה, מוציא את כל העוצמות של השנתיים האחרונות. לא ידעתי שאפשר לבכות ככה. אני נפרד מאנשים, ומבין שזה אמיתי כל כך ומרושע כל כך. הרגשתי שאין לי כלים להכיל כל כך הרבה עצב ורוע. היה לי כאילו בור בבטן, מקום שלא ידעתי שקיים ברגשות שלי", הוא משתף. לפנות ערב חזר מנצי לחדרו, להיפרד מהמיטה, מהתופים, מהמשחקים ומארון הבגדים. אביו קרא לו לערבית אחרונה בבית הכנסת. "אמירת פרקי התהילים נמשכה עוד ועוד, וכולם בוכים. זה היה יותר מתפילת נעילה. מסביבנו המון חיילים, עד שהמפקד אומר: זהו, גמרנו. אבא שואל למי יש סכין, חותך לי את החולצה ואומר: תברך ברוך דיין האמת. זו הייתה ברכה איומה. עשיתי קריעה והוצאתי עליה את כל התסכול והכאב". מחלון האוטובוס ראה את האנשים העומדים לאורך הדרך ביציאה מהגוש. גם כשנקלטו מאוחר יותר במלון בבאר שבע, מנצי ביקש לשמור מרחק: "אתה רוצה לראות רק את היישוב שלך. אל תסתכלו, אל תרחמו, אל תדברו. לא הייתם שם, אתם לא מבינים". קהילת כפר דרום עברה בשמונה השנים שחלפו לא מעט טלטלות, כולל מגורים במגדל באשקלון, פיצול גיאוגרפי וחיפוש אחר אתר קבע. מנצי מתאר את נוער היישוב ככזה שהמשיך לפעול וליטול אחריות בתחנות השונות בחיי הקהילה, תוך מאמץ "לא להיכנס לכל המשברים". "סך הכול היישוב חזק, אנשים היו מחוברים לשליחות, וידענו שעשינו הכי הרבה שאפשר. אבל גדלנו על המדינה והצבא, וזה נתן לנו סטירה". את השנים במגדל באשקלון, מתאר מנצי כ"זמן לחשוב הלאה". במקביל לקושי הפיצול והפרידה מהחברים ליישוב, מה שהשאיר אותו היחיד משכבת גילו במגדל, הייתה גם היציאה לישיבה והמפגש עם בני גילו ש"לא מבינים אותך, כי לא היו שם". מלבד שיחות עם ההורים, הייתה אז הרבה שתיקה. "רק בשנה שעברה התחלתי לפתוח את הדברים", הוא מגלה. למרות הקו התקיף של היישוב, בחרת להתגייס לשירות מלא ומשמעותי. מדוע? "היה לי חשוב להגיע לצבא, להיות שם ולתקן, שכשאני אהיה שם זה לא יקרה. צריך שם אנשים טובים שיעשו טוב. המראיינת בלשכת הגיוס ניסתה לדחוק אותי לפינה עם השאלות שלה, אני השבתי שאני מתגייס כדי לשמור על המדינה". אילו דברים אתה לוקח איתך מחוויית הגירוש? "בכפר מימון הייתה תחושה שאין מכנה משותף, האמנתי שהאנשים מולנו יהיו מוכנים לירות בנו. מאז חשוב לי מאוד לדבר עם הצד השני, גם לצעוק לו עד שהוא ישמע וגם לשמוע ולהבין. בכל אוטובוס, טרמפ, במבדקים, בצבא – אני מנסה לדבר, לשמוע, לפתוח דברים, מול חרדי או מול קיבוצניק. אפשר לריב, אבל זה צריך להישאר במסגרת שכולנו פה אחים". מנצי בחר להתגורר ביישוב פסגות, הן מטעמים טכניים והן מהטעם שהוא לא מסוגל לגור במקום שאין בו שליחות לעניין ארץ ישראל. "בכפר דרום, גם אם לא עשית כלום אתה בשליחות. עכשיו אני לא יכול אחרת". אדרנלין גבוה ובדיחות שחורות יום אחד חזר חננאל אלול לביתו במושב גדיד לאחר ישיבה ממושכת במטה הנוער. על המדרכה ליד הבית ישבו חיילים ואכלו. כשהתעניין לפשר מעשיהם, הסבירו לו שכאן מוקם 'צוות אלול' – עמדת חיילים שתתצפת מבית המשפחה אל המסגד ממול בחאן-יונס, שממנו נורים טילים ופצצות דרך קבע אל היישוב ובפרט על בית המשפחה. "במבט לאחור זו הייתה תקופה משוגעת, אבל כשחיינו אותה לא חשבנו שזה נורא", הוא אומר על המצב הביטחוני אז. אלול, בן לאב חקלאי שחלש על 130 דונם חממות של ירקות ובית אריזה גדול, חווה את הדילמות שלפני הגירוש בבית פנימה. האב, שהיה ממייסדי המושב, בחר להיות פרקטי, והציע במליאת המועצה לתכנן היערכות ליום שאחרי הגירוש. הוא ביקש לגבש את כל הגוש מחדש בחולות חלוצה. הבן חננאל בן ה17 לא אהב את הצעד, והעדיף להמשיך בפעילות הנמרצת למניעת הגירוש במסגרת מטה הנוער. "היה שם אדרנלין גבוה. לא הייתה בלקסיקון הבנה שזה עומד לקרות. נפגשנו במטה ערב ערב, בני נוער מכל הגוש, ואף פעם לא שאלנו איפה נהיה בעוד חודש, לאן כל אחד הולך. אבל מהצד היו לנו הרבה בדיחות שחורות על המצב". יומיים לפני הגירוש נערך טקס פרידה בגדיד, וההורים למשפחת אלול ארזו את החפצים. חננאל התעקש: "ביקשתי שלא ייגעו בחדר שלי, ובאמת הכול נשאר שם". אחרי הטקס נסעו ההורים לאתר בניצן, וחננאל עם עוד חברים נותרו ביישוב. שבוע לאחר מכן הגיע האב לקחת חפצים נוספים, והבן חזר ואמר: "אני רוצה להישאר כאן". כיום חננאל נשוי ואב לשלושה, סטודנט באוניברסיטת בן גוריון ומתגורר בשבי דרום עם עקורי כפר דרום, שעליהם נמנית משפחת אשתו. את תקופת פוסט הגירוש הוא לא חווה כמשברית, בניגוד לרבים מחבריו ש"אצלם היה אפשר לראות את כל התופעות". הוא גם מציין כי שכבת הגיל שלו, בוגרי י"ב, סבלה פחות ממשברים ביחס לצעירים יותר, שנותרו עדיין בבית ההורים הטעון והתמודדו עם מעבר של מוסדות לימוד, לעומת הבוגרים שממילא יצאו לצבא או לישיבה או נישאו. עם זאת, הוא מודה שגם אצלו ההתחלה הייתה קשה: "לוקח זמן לומר שאתה מניצן, אתה מרגיש נע ונד. אתה לא משם. אנשים שואלים אותך שאלות ואין לך כוח להקשיב. אבל אני אופטימי מטבעי, וידעתי תמיד שיהיה בסדר. היו געגועים, אבל עודד אותי לדעת שעשינו מה שיכולנו. אני גם בטוח שנחזור לגוש, אין לי ספק. זו לא משאלת לב, זה ממש בטוח, רק השאלה באיזו צורה זה יקרה. וזה גם מעודד אותי".
