בעוד ימים אחדים יחלו השיחות המקדימות לקראת מו"מ מדיני, וביומן ערוץ 7 שוחחנו עם פרופ' אברהם דיסקין, איש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, אודות סיכוייו של המו"מ לנוכח ניסיון העבר. פרופ' דיסקין, הדוגל בהקמת מדינה פלשתינית עוד משנת 67' סבור כי האשמתה של ישראל בסרבנות שלום היא זו המקשיחה את עמדותיהם של הפלשתינים ומונעת כל סיכוי להסכם, בעיקר לנוכח העובדות ההיסטוריות ולפיהן הפלשתינים לא הגמישו כל עמדה במרוצת השנים. דיסקין מציין ומדגיש כי כבר כעת ניתן לזהות באמירות הפלשתיניות ספקות באשר לסיכויים להתחיל במו"מ. זאת לנוכח דרישתם לקיים שיחות מקדימות מול השרה לבני ועו"ד מולכו בוושינגטון, עוד קודם לראשיתו של מו"מ אם בכלל ייפתח מו"מ שכזה. לטעמו דרישה שכזו מגלה שגם כעת אין פניהם של הפלשתינים להסכם שלום עם ישראל. בהשוואה להסכם השלום עם מצרים מזכיר פרופ' דיסקין את ההליכה הרצינית של שני הצדדים למו"מ בקימפ דיויד, מו"מ שקדמו לו הליכים חשאיים במרוקו, אך ברור היה ששני הצדדים מגיעים מתוך כוונה להגיע להסכם. לעומת זאת הפלשתינים מציגים התנהלות הפוכה. דיסקין מזכיר את מצבו של אש"ף לפני הסכמי אוסלו, בימים בהם היה מבודד לחלוטין, תומך לבדו במשטר סאדם חוסיין ובשל כך מוקע בכל מקום בעולם. "ישראל הקימה את אש"ף מהקרשים", מזכיר דיסקין ומציין את שיחות 2000 בקימפ דיוויד בהן הציע ראש הממשלה דאז אהוד ברק לערפאת את השטח כולו ולא נענה, כך גם בשיחותיו של אהוד אולמרט ב-2009. עוד הוא מזכיר את הצעד חסר התקדים של בנימין נתניהו כאשר הקפיא את הבנייה ביו"ש כמו גם היותו ראש הממשלה הראשון שהכריז ותמך בחזון שתי המדינות, ועם כל זאת דבר לא יצא לפועל בשל סרבנותם של הפלשתינים. לטעמו של דיסקין לא משנה אם אינם רוצים או אינם יכולים או שהם חוששים מהחמאס, מה שברור הוא שההנהגה הפלשתינית לא החמיצה ולו טריק אחד כדי לאבד את ההזדמנויות למו"מ רציני. דיסקין מוסיף וקובע כי העולם אינו מבין את המתרחש ומעדיף להיות ניזון מישראלים המפרשנים וקובעים שישראל היא האשמה. "בעולם שומעים ומשוכנעים שאנחנו האשמים, שההתנחלויות אשמות, אבל לא יודעים שם שכל ההתנחלויות יחד אינן אלא 4 אחוזים מהשטח. הם שומעים על כיבוש והתעללות בפלשתינים מהרבה ישראלים שמזינים את העולם בכך". לתפיסתו הלחץ המדיני צריך להיות מופעל אך ורק על הצד הפלשתיני, הצד הערבי שהוא הצד שמעכב פתרון כבר מאה שנה. לדבריו לחץ על ישראל גורם להקשחת העמדה הפלשתינית בה בשעה שהלחץ צריך להיות הפוך. להערכתו ג'ון קרי הבין את העניין ומשום כך אפילו לא הגיע לישראל בביקורו האחרון באזור. זאת מתוך הבנה שהערבים הם אלה שעליהם יש להפעיל לחצים או פיתויים כדי להובילם לשולחן המו"מ. באשר למניעי התפיסה הערבית הסרבנית אומר דיסקין כי בעולם הערבי גם זה המתון רואים את ישראל כעוול, כמישהו שגזל מידיהם משהו ששייך להם, ומשום כך גם המוגדרים כמתונים אינם מקדמים את התהליכים המדיניים. דיסקין מספר כי בשיחתו עם שר פלשתיני הנחשב למתון עימו התיידד אמר לו שהוא מעדיף לשוחח עם החמאס ולא איתו כיוון שהחמאס אומר את האמת והיא שלתפיסתו אין לישראל זכות קיום, מבלי לייפות את המציאות ולהונות את הישראלים ואת העולם. לדבריו הונאה זו מקבלת חיזוק מגורמים ישראליים. פרופ' דיסקין מדגיש בדבריו כי את עמדותיו הוא אומר כמי שתומך מאז מלחמת ששת הימים בחלוקת הארץ לשתי מדינות ובמידה ומדובר בשלום אמת כוללים הדברים גם את חלוקתה של ירושלים, אך עם זאת אינו מוכן להעלים עין מהמציאות ולהאשים באופן אוטומאטי את ישראל ואת ההתנחלויות כפי שעושים חבריו בשמאל ובשמאל הקיצוני. "רוב הקולגות שלי באקדמיה רואים בי פאשיסט המכחיש את המציאות", הוא אומר. "הם בטוחים שאנחנו אשמים". לתפיסתו מדובר בקושי של עמיתיו לחיות בעולם של אמיתות סותרות ומשום כך הם בוחרים במנגנון ההכחשה. דיסקין מציין כי גם בימים קיים מנגנון הכחשה שכזה המבקש להתעלם מקיומם של הפלשתינים ולהאמין שיהיה טוב, אך הדברים מופיעים ביתר שאת, כלשונו, אצל השמאל הסבורים כי אם הם רוצים שלום הרי שהכול תלוי בהם. "הם מנסים ליישר את הדיסוננס על ידי הכחשה של המציאות, והמציאות היא שעוד הרבה לפני הקמת מדינת ישראל הערבים לא הכירו בזכות קיומה. גם המתונים בעולם הערבי. והכחשת המציאות לא תעזור לנו". לנוכח כל אלה קובע פרופ' דיסקין כי "הסיכויים לשלום אמת, שלום של הכרה הדדית בזכות הקיום של הצד השני היא אפס. אין סיכוי ששלום יגיע בדורנו".
