החופש האמיתי- זיווה מאיר מנחת הורים "החופש הגדול" הופך מצמד מילים שבילדותנו סימל שחרור והנאה, לצמד מילים שכהורים מאיים עלינו ומפחיד אותנו. זה חבל, וזה לא צריך להיות כך. אולם, עיקר העבודה שלנו על איך ייראה החופש הגדול שלהם ושלנו אינו קשור במה שנעשה מולם – אלא במה שנעשה מול עצמנו. הרבה לפני שנארגן תכנית לילדים ונתמודד מולם, כדאי שאמהות (וגם אבות) יתמודדו מול עצמם. עליי לשאול את עצמי: האם אני מתכוונת למה שאני אומרת? האם אני בטוחה בעצמי? האם יש לי זכות לבקש מהילד בקשות באופן סמכותי או שאני מלאה רגשות אשם שמפיגים כל טיפת סמכות שעוד נותרה בי? האם אני חוששת שהילדים לא יעמדו במטלות? האם אני מרחמת עליהם, או לא סומכת עליהם ואולי לא מאמינה בהם באמת? בקיצור, עליי לעמוד מול עצמי ולהקשיב לכל הקולות הפנימיים הנסתרים הללו שלעתים מחלישים אותי ומשדרים לילדיי מסר לא ברור, או לחילופין מסר אלים ומתוסכל. רק אחרי שאברר מול עצמי את הדברים יהיה לי קל לבנות תכנית לחופש, ואולי אפילו לעשות זאת בשיתוף ובהתייעצות עם הילדים. נוכל להכין ביחד סדר יום שכולל גם דברים כיפיים וגם מטלות ומשימות. לאורך השנים שמתי לב לכך שאנחנו האמהות נוהגות לדבר לילדים במשפטים שמסתיימים באחת משתי דרכים: משפטים שנגמרים בשאלה ("אתה רוצה להתקלח?", "אתה רוצה לאכול עכשיו?", "אתה רוצה להכין שיעורים?") או משפטים שנגמרים בסימן קריאה ("בוא להתקלח!", "בוא לאכול!", "בוא להכין שיעורים!"). הדרך הנכונה לדבר היא כמובן במשפטים שמסתיימים בנקודה: "בוא להתקלח". נקודה אחת קטנה, פשוטה ואמיתית, בלי שאלות וסימפוזיונים ודיונים של "אחר כך" ו"מחר כך", ובלי ציווי ופקודה וצעקות ואיומים ועונשים. לשם כך צריך להפעיל סמכות שהיא פנימית ולא חיצונית. להיות סמכותי זה לא לצרוח ולצווח, להיות סמכותי זה לדבר בשקט, להגיד את הדברים פעם אחת - והופ, הנה הם מבוצעים. כמובן שלא כל אימא היא מפקדת סיירת סמכותית, אבל צריך לשאוף לכך שהדברים יהיו לנו ברורים ופשוטים בתוכנו ושנאמין שהילד יכול לעשות אותם, ואז הסמכות פשוט תנבע מאיתנו באופן טבעי. הרי כמה מאיתנו מאמינות שהן יצעקו "בוא להתקלח!" והילד ירוץ למקלחת? לקראת החופש הגדול אנחנו חייבות לעבוד על הסמכות הפנימית. הרי הכי קל לתת לילד, להעניק לו, לקנות לו ולהגיד לו תמיד "כן", כי באמת כולנו רוצות לראות אותו שמח ומרוצה. כמה קשה לנו להגיד את ה"לא" שיאכזב אותו ואפילו יגרום לו לבכות. אנחנו לא רוצות להגיע למצב הזה. אבל רק כשנכיל את האכזבה ונדע גם לומר "לא", נוכל גם לפרגן לילד ולעצמנו את ה"כן, בטח, בהחלט" מכל הלב, בכיף ובאהבה. אם לא נהיה מאוימים מכל בקשה שלו, לא נגיע למצב שבו בהתחלה אנחנו מסרבים ואחר כך מרשים, והכול בתחושת חמיצות. כש"לא" הוא באמת לא, אז "כן" הוא גם באמת כן, ולילדים יהיה על מי לסמוך. אין לנו מושג כמה ביטחון מעניקה להם הסמכות הזו שלנו. יותר מאשר אנחנו צריכים להיות סמכותיים כדי שאנחנו נרגיש טוב, אנחנו צריכים להיות סמכותיים כדי שהם ירגישו טוב. חופשה פורייה ומהנה. עוד באותו נושא: חשבת שמוקדם מדי לטפל בפנסיה?חשבי שוב כך נגרום לילדים לחגור חגורת בטיחות הזמן הנכון ללכת לישון תעשו מקום למצוות של הילדים על קו התפר שער הרחמים והתפילה ב(ל)וז לחופש הגדול- תמר ניזרי מאמנת אישית וזוגית כשהייתי ילדה, צמד המילים "החופש הגדול" נדמה היה לי כחלום הכי מתוק שיכול להיות. ספרתי את הימים, חיכיתי וציפיתי, וכאשר סוף סוף החופשה החלה לא הייתה מאושרת ממני. זכורני איך חסר לי "החופש הגדול" כאשר גדלתי, בגרתי, נישאתי וילדיי עוד היו קטנים ואיתי בבית. לקח לי לא מעט שנים לקלוט שזהו, לי כבר אין חופש. להחלפות טיטולים, לבישולים, לגידול הילדים אין חופש גדול. שמחתי כאשר ילדיי הגיעו לגיל גן ובית ספר, וצמד המילים הנפלאות חזר הביתה בקול תרועות רמות. אולם, משנה לשנה הבנתי כי מהצד של האימא, החופש לא נראה כזה מדהים, ומשלב מסוים הציפייה שלי גברה דווקא ליום החזרה ללימודים. מה העניין? מה יש בו בחופש הגדול שמכניס אמהות רבות לחרדות, למתח ולעצבנות? החופש הגדול הוא בסך הכול פרק זמן מוגבל, וארוך מדי לכל הדעות, שבו נמצאים ביחד יותר זמן מהרגיל. הרבה יותר זמן. אין לאן לברוח ואין מסגרות לילדים. עשרים וארבע שעות הם איתך. מפחיד? קשה? מלחיץ? טוב, לא נעים להודות, אבל זה לא סוד שהשהיה הממושכת עם ילדינו, עצמנו ובשרנו, היא לא פשוטה, למי יותר ולמי פחות. לאחת המחשבה על הבלגן שיחגוג כבר מעייפת, והשנייה מוטרדת איך היא תעסיק את הילדים כל היום. השלישית מפחדת מהאנרגיות של הילדים, והרביעית פשוט לא מסוגלת לשמוע אותם בוכים. החמישית כבר חנוקה שאין לה טיפת זמן לעצמה, השישית מתעצבנת מהמריבות הצפויות וכן הלאה. אי אפשר להסתכל על החופש הגדול כיחידה בפני עצמה. מה שיש ומה שחסר ביומיום הרגיל צף בזמן החופש - ובגדול. ובנוסף לכול, אין לאן לברוח. פעם דיברתי עם אישה שהיה לה קושי גדול לשמוע את ילדיה בוכים. כאשר מי מהם החל מייבב, היא הייתה יוצאת משלוותה ועושה הכול, מהבטחת מתנות ועד צעקות ואיומים, בכדי להפסיק את הרעש הנורא הזה. כשניסיתי להבין מה הקושי שלה, היא אמרה: "כשאני שומעת את הילדה שלי בוכה, אני מרגישה שאני אימא לא טובה". ואת זה היא לא הייתה יכולה לסבול, את תחושת הכישלון הזאת. תפיסת העולם הזו שלה, שקובעת שילד בוכה מעיד על אימא לא טובה, גרמה לאותה אֵם קושי גדול בגידול הילדים, מותשות בעקבות הוצאת המון כוחות נפש בניסיונות ההרגעה ולחץ ועצבנות כי אולי הוא יבכה שוב וחוזר חלילה. בשביל אישה כזאת, החופש הגדול נדמה כמפלצת. רק שלא יגיע... אולם עצם המודעות של אותה אימא לתבנית החשיבה הזו שמקשה עליה את החיים, הייתה הצעד הראשון בדרך אל השינוי. לכל אחת מאיתנו, הקושי העיקרי, הפחד המרכזי, הוא זה שמראה לנו את הדרך. הוא האתגר הבא שלנו. בואו נראה מה יש שם. התבודדות, שיחה עם חברה טובה, עם הבעל או שיחת אימון, כולן דרכים טובות שיעזרו לי בעז"ה להתוודע לתבנית החשיבה שתוקעת אותי. בתורת החסידות יש מושג שנקרא הסתרה. כשאני נמצאת בהסתרה, אני מרגישה את זה - אני פחות שמחה, פחות חיונית, הבלבולים והספקות חוגגים, אבל אני יודעת שאני בירידה, שאני לא במצבי האידיאלי. כמו למשל אותה אימא שמודעת לצורת החשיבה שלה. היא לפחות יודעת שבעניין הזה היא במצרַיִם. במְצָרים. לא יכולה לצאת. לבד, לפחות. אבל יש מצב יותר קשה, שנקרא הסתרה שבתוך הסתרה. במצב כזה אפילו נעלם ממני שאני בהסתרה! אישה שנמצאת במצב הזה יכולה להאשים את כל העולם בצרותיה ולומר: "זה רק בגלל הילדים שלי/בעלי/חמותי/אימא שלי" וכן הלאה. לאותה אישה יהיה לא פשוט, אם בכלל, להתקדם ולצאת ממצרים. היא בכלל לא יודעת שהיא שם! לסיכום, כדי לחוות את החופשה הבאה עלינו לטובה טוב יותר, כדאי לעשות הכנה ולהתבונן בחשש המרכזי שלי מפניה: על מה הוא יושב? מה תפיסת העולם שלי שיצרה אותו? המודעות שלי היא הצעד הראשון אל מחוץ לביצה. יהי רצון שלא נשכח להודות לבורא עולם על הקטנטנים או המתבגרים שזכינו לגדל אותם והם אותנו, מתוך טוב, בריאות ובשמחה. לדפדוף בגליון פנימה לדוגמא לחצו כאן
