ומה עם פולארד? / ח"כ איילת שקד, הבית היהודי שוב אנחנו מתחילים משא ומתן שלא יוביל לתוצאות, ושוב עולה דרישה שנשלם מחיר כניסה לחדר הדיונים. מפלגת הבית היהודי הדגישה לאורך כל הדרך כי אף על פי שהיא לא מאמינה בסיכויי משא ומתן מדיני, היא תאפשר אותו אם לא יוצבו לו תנאים מוקדמים, וראש הממשלה אכן התחייב לכך. לא ייתכן שכל משא ומתן יהיה בעצם מתן ומתן מצד ישראל ללא קבלת תמורה מהצד השני. נוכחותו של הבית היהודי ככוח פוליטי משמעותי בממשלה הובילה לכך שהמשא ומתן אינו תלוי בתנאים המוקדמים של דיון על קווי 67' ולכך שהבנייה בירושלים ביהודה ושומרון לא רק שאינה מוקפאת, כפי שדרשו הפלשתינים לאורך השנים, אלא ישנה התחייבות של ראש הממשלה לאשר תכניות בנייה בירושלים וביו"ש לאחר אי אישור תכניות כאלה בשנים האחרונות. לצערנו, בעניין שחרור רוצחים לא הצלחנו. ראש הממשלה, בעקבות לחץ אמריקני ואירופי, הסכים לשחרר רוצחים. אני רואה בשחרור רוצחים שפל מוסרי מהמדרגה הראשונה. מדינה חפצת חיים לא משחררת רוצחים לחופשי. התנגדתי לכך גם בזמן עסקת שליט, וגם כעת. לתפיסתי, המשא ומתן לא יוביל לשום מקום וכל שיישאר ממנו זה רוצחי יהודים חופשיים. שחרור הרוצחים מבזה אף את מערכת המשפט, גזר דין שכותב שופט לא שווה את הנייר שהוא חתום עליו. בנוסף לכך מבליט הלחץ האמריקני את צביעותו של המשטר בארצות הברית, אשר דורש מישראל לשחרר עשרות פושעים שביצעו פשעים כבדים וחמורים, אך אינו מוכן לשחרר את אחינו יהונתן פולארד שנמק בכלא האמריקני בעונש חסר פרופורציות אל מול המעשים שביצע. לא ויתורים - כניעה / ד"ר מיכאל בן ארי, ח"כ לשעבר (עוצמה לישראל) יש ויתורים טובים ויש הרסניים, יש ויתורים בונים, מפתחים ומפיחי תקווה, אך יש כאלה שהם ביטוי של אובדנות הנובעת מייאוש ומאובדן דרך. הוויתורים לאויב הערבי בארץ ישראל הם מן הסוג השני, שראוי לכנותו כניעה, חילול השם ואיסור מפורש בתורה על "לא תחנם". ייאמר לזכותו של נתניהו שאין לו זכויות יוצרים על ויתורים. בית היוצר של "העם הפלשתיני" הוא לא אחר מאשר מנחם בגין והסכם הכניעה בקמפ דיוויד, שם הוטבע המושג "אוטונומיה", שעם הזמן צמח כמו כל גידול פרא ל"חזון שתי המדינות". כששמעתי לראשונה את המושג אוטונומיה הייתי נער וניסיתי להבין את משמעותו. חכמי הימין של אותם ימים הפטירו לי בגיחוך ובהתנשאות: "שיאספו לעצמם את הזבל". מסתבר ששורש הפורענות של כל הוויתורים נעוץ שם, בהתנשאות וברדידות אידאולוגית. לא לחינם הם השתמשו בדוגמה של הזבל ולא דיברו על מערכת חינוך עצמאית, הטלת מיסים וגבייתם, רישוי רכב ועוד. זבל נחשב למשהו מאוס שאיש לא רוצה לעסוק בו. אבל כפי שמבין כל בר דעת את הזבל לא רק מפנים, צריך להחליט לאן ומתי לפנות, וכיצד מתמודדים איתו. האם מזהמים את האוויר בשריפה או מטמינים אותו ומרעילים את מקורות המים? ואתם שואלים: מה קשור הזבל לשחרור מחבלים, להקפאת הבנייה, לנכונות לשאת ולתת על קווי 67'? התשובה היא נקודת ההתחלה. אותה נקודה שבה המהמנו וגמגמנו. אובדן ריבונות ובעלות מתחיל בהיסוס, בדברים הקטנטנים. שהרי אם יש הגדרה עצמית, אז אנחנו בהכרח עם כובש. והגדרה זו די לה להצדיק את כל המעשים הנפשעים של ארגוני המרצחים. אז כששואלים אותי אם הוויתורים הם מוגזמים, אני מפנה אל אותו ויתור אזוטרי, שמוביל מאז את מנהיגי הימין לדרך הכניעה. מבחינתי עצם קיום משא ומתן על הבית שלי מסוכן יותר משחרור מחבלים. מי שמוכן לקיים משא ומתן על הבית שלו בעצם אומר: זה לא הבית שלי. מי ששותף למשא ומתן הזה ומתחזק את ממשלת נתניהו גם באופן עקיף, הוא (שוב) שותף בפועל לגירוש הבא ולאובדן הארץ. שוב מסתבר שהימין הרדוד הוא קבלן ביצוע מוצלח של השמאל. להשתלב באזור / ד"ר מרדכי קידר, מזרחן, אוניברסיטת בר-אילן עצם הרעיון שמישהו צריך לשלם עבור כניסה למשא ומתן הוא מופרך. משא ומתן מטבעו הוא מצב שיש אפשרות ריאלית שלא יניב שום תוצאה, ושני הצדדים נכנסים אליו מבלי לדעת אם בכלל תהיה תוצאה, עסקה או הסכם. האם יעלה על הדעת שנשלם עבור כניסה לחנות, כאשר לכול ברור שיש סיכוי סביר שלא נקנה בה כלום? אז מדוע על ישראל לשלם מחיר כלשהו עבור כניסה למשא ומתן כשלא ברור אם הוא יניב תוצאה כלשהי? גם הביטוי "צעדים בוני אמון" הוא הזוי בהקשר של משא ומתן. צדדים נכנסים למשא ומתן לא כדי ליצור אמון, אלא כדי להגיע לעסקה שבה כל אחד יגיע למירב ההישגים שהוא יכול. האמון ההדדי הוא תוצאה של אמצעי הביטחון ששני הצדדים דורשים ומקבלים זה מזה כדי לוודא שההסכם – אם יגיעו אליו – יבוצע. אם סיפקו אמצעים כאלה נוצר אמון, ואם לא יצרו מנגנון של כפיית ההסכם אין ולא יכול להיות אמון. אם צד בעסקה ישלם מחיר כלשהו רק בגלל שהוא נותן אמון בצד השני, מירב הסיכויים שהוא לא יקבל את מבוקשו. אבל כשמדובר בהתנהלות במזרח התיכון תשלום מחיר עבור כניסה למשא ומתן וכדי ליצור אמון יוצר את התוצאה ההפוכה. זאת מכיוון שעל פי תרבות המזרח התיכון צד נכנס למשא ומתן עם המסר "הכול שייך לי. אני לא מעוניין למכור כלום ואני לא מוותר על כלום. אני לא מעונין במשא ומתן, ואם אתה רוצה את הסחורה שלי, מה אתה משלם לי תמורתה?". ישראל מעוניינת מאוד בסחורה ששמה שלום, אבל ההתנהלות שלה הפוכה לתרבות המזרח התיכון, כי אנחנו אומרים ומכריזים בראש כל חוצות שאנחנו מוכנים לשלם הרבה תמורת השלום ותמורת הטובה שעושים לנו שכנינו שבכלל יושבים איתנו. לכן בהתנהלות שלנו אנחנו מעלים את מחיר השלום לרמה שלא נוכל לשלם עבורו. לא כך עושים שלום במזרח התיכון. המסר של ישראל צריך להיות: "אנחנו לא מעוניינים בשלום איתכם. מה אתם משלמים לנו תמורת הסכמתנו לעשות איתכם שלום?". לוותר כדי להרוויח / אביאל, פתח תקווה הנטייה המיידית היא כמובן להתנגד, אולם מצד שני צריך להבין את המצב שאליו נקלעה מדינת ישראל במישור הבינלאומי. החרם על ההתיישבות והכוח שיש עכשיו לפלשתינים במוסדות הבינלאומיים חייב את ישראל לקנות זמן - בעיקר לצורך טיפול בסוגיה האיראנית, אבל לא רק. אם אכן לא תהיה הקפאה, יצא שישראל רק תרוויח מהמשא ומתן - נרוויח זמן לטפל באיראן ולקבוע עובדות בשטח, שירחיקו עוד יותר את רעיון המדינה הפלשתינית. גם לנו יש תנאים / גדי אשל, נופית השאלה הנכונה היא, כאמור, מה על ישראל לדרוש כתנאי להסכמתה להיכנס למשא ומתן. יש סדרת תנאי סף כאלה. ולהלן שתי דוגמאות. על ישראל לדרוש ביטול מיידי של עונש המוות על ערבי שמוכר קרקעות ליהודים, ואיסור מלא ומוחלט על השעשוע הפלשתיני הפופולרי של תליית ערבים שמכרו קרקעות ליהודים, עם הרגליים למעלה והראש למטה, למשך שלושה ימים רצופים. תנאי סף נוסף שעל ישראל להתנות לפני כל הסכמה שלה להיכנס למשא ומתן הוא החזרת העפר שנחפר בהר הבית, נגנב ממנו ופוזר באפיק נחל קדרון, וזאת במטרה לבער כל זיכרון היסטורי וארכיאולוגי למקדש.
