אתם מספרים ש"הילד לא קם לתפילה כבר כמה שבועות", ואי אפשר שלא לשמוע את הצער האמיתי שמציף אתכם. זה באמת קשה מאד לראות שהילד שלך, בשר מבשרך, לא הולך בתלם ולא מיישר קו עם הבית. אתם מרגישים שעולמכם חרב, והחלום והתקווה שלכם מתנפצים על סלע המציאות. זה הבן הבכור שלכם ואף פעם לא התמודדתם עם המצב הזה. שמעתם פה ושם מחברים ומכרים על בניהם שלא הקפידו על תפילה וקיום מצוות, ולא עשיתם את ההשלכה אליכם. לא אמרתם לעצמכם "גם לנו זה יכול לקרות". השותפות שלכם בצערם התפוגגה כשחזרתם הביתה. באותם ימים, בנכם היה בן 8 ממש "ילד טוב רעננה" ויד ימינו של הגבאי. בגיל 8 לא הייתה לו כל כך ברירה כי בתמימות הילדותית שלו התפילה נכנסה בסדר היום. יש ארוחת בוקר, בית ספר, שיעורי בית, צחצוח שיניים וגם תפילה בבית הכנסת ובלי שאלות. בגיל 9 כבר אמר "אנעים זמירות" ובגיל 10 "פסוקי דזמרה" וקבלת שבת. לא חלמתם שיום יבוא ובנכם יבקר בבית הכנסת רק לפעמים או כשסבא וסבתא מגיעים וממש לא נעים. אתם מספרים שאחרי בר המצוה עוד היה קם למניינים מאוחרים לפעמים אפילו ב10 בבוקר, וגם את זה בקושי בלעתם, אך התנחמתם בזה שבכל זאת הוא הולך לתפילה. לאחר שנה כבר התחיל לדלג על תפילות ועל התפילין שנשארו יתומות בארון. גם כאן אתם מוצפים ברגשות כי אלו התפילין שקנה לו סבא חיים ז"ל חודשיים לפני שהלך לעולמו. נסו לצאת רגע מהמערבולות הרגשיות שמציפות אתכם ולהתבונן על כל התמונה מבחוץ. קחו 2 נשימות עמוקות וחבשו לכמה דקות כובע של אנשים זרים, שלא מכירים כלל את בנכם ומביטים עליו בפעם הראשונה. אם זה ממש קשה לכם, נסו לחשוב עליו כעל סתם אדם מהרחוב שראוי ליחס הוגן ולתעודת יושר. איך הוא נראה עכשיו? האם הכל שחור? האם אין משהו טוב בנער הזה? האם הוא רק סביב עצמו ולא אכפת לו כלל מהסביבה, מהוריו אחיו וחבריו? האם אתם מסוגלים לראות איזה נטיף של אידיאליזם מאחורי ערמת השער שמכבידה על ראשו? ומה עם ה"בין אדם למקום"? האם הוא זנח הכל? מה הוא בכל זאת מקיים? האם יש משהו כזה ולו הקטן ביותר? ומה עם ה"בין אדם לחברו"? האם הוא כל כך מושחת או שחבריו רואים בו הרבה טוב? האם הוא שותף במטלות הבית? האם נותן מעצמו? סקירה קצרה תאפשר לכם לראות צדדים חיוביים בבנכם שבינתיים "נעלמו" מעיניכם בגלל הנושא של התפילה, כאילו שהאדם נבחן רק ע"פ תפילתו. אמרתם "הבן שלנו לא קם לתפילה". ואם הוא יקום לתפילה, אז מה? מי אמר שיגיע לבית הכנסת? ומי אמר שכשיגיע באמת יתפלל? ומי אמר שיתפלל מקירות ליבו? אז הבעיה היא לא במה שהוא לא קם לתפילה. הבעיה היא שהוא לא מתפלל. אבל מי אמר שהוא לא מתפלל? ואתם עונים נחרצות "ברור שהוא לא מתפלל, הרי הוא לא עומד להתפלל אפילו בבית!", אבל מי אמר? אולי יש לו את התפילה שלו? אולי הוא מתקשר עם ריבונו של עולם בדרך שלו? נכון שיש לנו את התפילה שתקנו אנשי כנסת הגדולה, ובעזרת ה' ועם הרבה תפילה הוא גם יחזור אליה, אבל התפילה ביסודה היא דבר אישי ואינטימי ורק הגלויות גרמו לפורמט זהה לכולנו (רמב"ם הלכות תפילה פ"א הלכה ב – ד). ויש בבן שלכם משהו נפלא שאולי לא שמתם לב אליו. הוא נער חרוץ מאד שעמל להגשים את מטרותיו. ראו את ההדרכה שלו בתנועת הנוער כמה הוא משקיע בה ואיך כל חניך שלו מקבל יחס כאילו היה בן יחיד. אז מה שהוא רואה בו ערך ומתחבר אליו הוא עושה עם כל הלב. ועוד משהו, שימו לב שהוא לא מוכן ללכת לתפילה בבית הכנסת בשבילכם או בגלל המוסכמה החברתית. יש בזה משהו עצום. הייתם רוצים שיחיה בשקר עם עצמו רק כדי לרצות אתכם? על אחי יוסף ש"לא יכלו דברו לשלום" כתוב "מגיד שבחם, שלא היו אחד בפה ואחד בלב". אז יש לבן שלכם את מידת האמת לפחות במובן הבסיסי שלה. ואתה אבא יקר, נסה לדון את בנך לכף זכות, הרי אחרי הכל הוא בנך. גם אם נתת לו דוגמא של 3 תפילות במניין וללא דיבורים, האם הוא קיבל דוגמא מופתית בבית הכנסת שלך? מה עם כל הדיבורים, העלונים והעיתונים? וגם בבית, האם יש תפילה בבית שלך? האם היא מקיפה את חייכם? וחוץ מזה האם התפילה היא מצוה שכל כך קל לקיימה? הרי צריך בגרות ויראת שמים גדולה להתפלל כל יום 3 פעמים אותה תפילה ובכוונה? צריך סבלנות. הנושא עכשיו הוא לא התפילה של הבן אלא האישיות שלו והקשר הטבעי והבריא שלכם איתו שנשחק מאד מאז שהצבתם זרקור על התפילה וקיום המצוות שלו ועשיתם אותם חזות הכל. במו ידכם לימדתם אותו שאהבה כן תלויה בדבר. בסוף תאבדו לגמרי את הבן ולא רק את התפילה שלו. דווקא הקשר הבלתי מותנה והאמון יכולים להצית בו מחדש את אש התפילה. ובקשר לתפילה, התפילה עומדת "ברומו של עולם", ולא כדאי שתכניסו אותה לטבלאות המשמעת הבנליות שלכם. עכשיו הוא נער והוא בודק מה מתאים לו ולמה הוא יכול להתחבר. זה תהליך טבעי ונכון, הרי הוא צריך לבחור בתורה ובמצוות כדי לקיים "בכל לבבך ובכל נפשך". הלב נחוץ פה, וללב יש קצב בניה משלו.
