אחת הסוגיות היותר קשות בחיים הציבוריים היא היחס בין החוק למוסר, כלומר באיזו מידה ראוי שהחוק ישקף את המוסר, ואם כן, איזה סוג של מוסר? אני אבהיר את דבריי. אני, למשל, לא חושב שצריכת אלכוהול היא דבר חיובי. למעט צריכה מינימלית בליל הסדר ובפורים, אני נמנע משתיית אלכוהול, כולל יין, כמעט לחלוטין. כידוע, אדם נבחן "בכיסו, בכוסו ובכעסו", ועדיף לא לבוא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון ולכן עדיף לא לשתות בכלל. אנחנו כמובן יודעים שיש בשתיית אלכוהול סכנות רבות ומגוונות, כמו שכרות שמביאה לידי התנהגות בלתי הולמת, אלימות, תאונות דרכים, ועוד, שלא לדבר על הנזק הבריאותי ארוך הטווח. על כן עדיף לא לשתות. זו דעתי, ואין לי צל צילו של ספק שאני צודק בהערכתי בנוגע לאלכוהול, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה תועלתנית, אבל האם מותר ורצוי לאסור בחוק שתיית אלכוהול? למזלנו, כדי לענות לשאלה זאת ניתן להעזר בניסוי שנעשה בעולם האמיתי עם התוצאות קשות. אני כמובן מתייחס בעיקר לחוקי היובש בארה"ב בין השנים 1919 ל- 1932 אך חוקים דומים היו קיימים גם במדינות נוספות, רוסיה, איסלנד, נורווגיה ופינלנד בתחילת המאה ה-20 במהלך מספר שנים, אך בכל המדינות הללו אותם חוקים בוטלו בסופו של דבר. הציבור פשוט לא עמד באיסורים אלה. אנשים ניסו בכל זאת לשתות אלכוהול בניגוד לחוק וכתוצאה מזה, נזקי חוקי היובש עלו על תועלתם. אותם חוקים תרמו תרומה משמעותית ביותר להווצרות הפשיעה המאורגנת, המאפיה; הסחורה שנמכרה מתחת לשולחן היתה באיכות ירודה וגרמה לפגיעה בריאותית קשה מאוד למשתמשים והמלחמה של הממשל בצרכני האלכוהול גבתה בעצמה עשרות אלפי קורבנות. במקרה אחד אומלל במיוחד, בשנות ה-20, הממשל האמריקאי הרעיל (!!!) אלכוהול מחתרתי במכוון במטרה ליצור הרתעה ולהפחיד את הצרכנים. מעריכים שכ- 10,000 איש מתו כתוצאה מאותה הרעלה מכוונת ואלפים רבים נוספים חלו ממנה. ועוד לא דיברנו על העלות התקציבית של אותה מלחמה. וכמובן, כל זה היה אמור להיות "לטובת הציבור". דוגמת המלחמה בסמים דומה מאוד למלחמה באלכוהול. הטיעונים של תומכי האיסור בשימוש בסמים דומים מאוד והתוצאות בהתאם. לאחר עשורים רבים של מלחמה כלל עולמית בסמים, השימוש לא רק שלא דוכא אלא הוא גובר, הזמינות של הסמים גבוהה ומחירם יורד ויורד, עד כדי כך שמאריחואנה נמכר היום ברחוב בארה"ב בכ- 10% ממחירו הריאלי לפני 30 שנה. העלות של המלחמה הזאת מטורפת עבור כל מדינות המערב, היא מסיטה את תשומת הלב של המשטרה מעיסוקים חשובים יותר ובסיכומו של דבר, מדובר בכישלון כלל עולמי צורם. לעומת זאת, דווקא מדינה כמו פורטוגל, שהולכת לכיוון של ליברליזציה ואי-הפללה של סמים מזה 12 שנה, חווה ירידה בפשיעה ושימוש יציב בסמים, עם תוצאות פחות מזיקות. למרות זאת, עדיין, רוב האנשים לא משתכנעים שיש להפסיק את ה"מלחמה בסמים", כפי שהפסיקו בזמנו את המלחמה באלכוהול. השאלה היא, אם כן, למה? אני מאמין שהתשובה לשאלה חשובה זאת היא הבלבול בין מוסר לחוק והחשיבה לפיה יש לכפות מוסר, דת ותרבות באמצעות חקיקה. בתפיסה הליברלית, ישנה הבחנה ברורה בין שני רבדים של מוסר: מצד אחד, המוסר במישור הפוליטי-ציבורי, ומצד שני, המוסר האישי, ואסור לערבב ביניהם. לפי תפיסה זאת, ברובד האישי, כל אדם זכאי לעצב את המערכת המוסרית, הערכית, הדתית ו/או התרבותית שלו לפי ראות עיניו, ואין לזה כל קשר למדינה ולחוק, כל עוד אין פגיעה במישהו אחר. אין לליברליזם הפוליטי מה להגיד לגבי המוסר האישי של האדם מעבר לזה. ברובד הציבורי, המוסר הליברלי מסתכם בזה שחוק אשר מפר את "עיקרון אי-התוקפנות" אינו מוסרי וצריך להיות אסור. עיקרון אי-התוקפנות גורס בפשטות שהחוק צריך להגן על חייו, גופו ורכושו של האדם מפניתוקפנות של צד ג', ותו לא. לא פחות, ולא יותר. התוצאה של התפיסה הזאת היא שאין למדינה כל זכות להתערב בחייו הפרטיים של האדם ואין לערבב בין המוסר במובנו הציבורי-פוליטי לבין המוסר האישי שלנו כבני אדם פרטיים. מכאן שהתנהגות בזוייה מבחינה מוסרית ודתית, כמו צריכת סמים, סיגריות, אלכוהול, שרותי זנות או הימורים, צריכה להיות מותרת על פי חוקי המדינה, כל עוד אין בה פגיעה בחייו, גופו או רכושו של צד ג'. זה נכון מבחינת ערכית-מוסרית, משום שכאמור לא ראוי להשתמש בכח החוק של המדינה כדי לפלוש לתחום הפרט, וזה גם בסופו של דבר נכון מבחינה תועלתנית משום שלרוב, איסורים על פעילויות אלו לא מועילים ורק יוצרים פשע מיותר ומזיק בכפליים. רק מישהו מאוד תמים יכול להאמין ברצינות שניתן לבטל באמצעות חוק תאוות ויצרים. לראיה לא ראינו שוני מהותי בשימוש בשרותי זנות בין מדינות שהתירו אותה לבין מדינות שאסרו אותה. היא פשוט מתחבאת מתחת לשולחן. גם אנחנו, שלומי אמוני ישראל, צריכים להשתחרר מן הרצון לכפות את מערכת הערכים שלנו באמצעות החוק, למרות שאין ספק שהיא מערכת אמונות המבוססת על התורה, כלומר על האמת המוחלטת. מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה בזמנו שייך ל"אגודה נגד הכפייה הדתית" ואמר לא פעם שאין לכפות דת. יבלחט"א הראשל"צ הרב בקשי-דורון שליט"א אמר גם שאין אפשרות לכפות מושגים של קדושה וטהרה על אנשים שמושגים אלה זרים להם ולכן הוא תמך בזמנו ביוזמות שמאפשרות נישואים אזרחיים, שממילא קיימים כבר במציאות, כי הרי כל זוג יכול לטוס לקפריסין ולחזור עם תעודת נישואים מוכרת על ידי המדינה אם הוא חפץ בכך. וכמובן, עוד לא דיברנו על כך שהפסקת הכפייה, מכל הכיוונים, תתרום רבות להשכנת שלום בתוך עם ישראל, שזהו דבר חשוב בפני עצמו. בקיצור, הזמן הגיע להפסיק לרמות את עצמנו ולחשוב שאנחנו יכולים דרך חקיקה לכפות התנהגות ומוסר על הציבור. אין אלטרנטיבה לעבודה הקשה, הסיזיפית והאין-סופית של חינוך, חינוך, ועוד חינוך. לא סתם התורה נקראת "תורה", מלשון "הוראה"...
