קראתי בזעם עצור ובשפתיים קפוצות את הדיווח על משפחה חרדית שחיללה את האנדרטה המנציחה את אסון המסוקים. זה כואב, זה מעצבן, זה מרתיח את הדם. חוסר רגישות והפגנת זלזול באסון זולתנו, ובמיוחד כשמדובר באסון לאומי, הם מסוג הדברים שהכי מקוממים אותנו כבני אדם, כיהודים, כאזרחי מדינת ישראל שחוותה לא מעט פצעים מדממים ב-65 שנותיה. אבל אני כאבתי פעמיים. כאבתי פעמיים משום שאני חרדי. ומה לי ולמשפחה ההזויה שחיללה את רגשות משפחות נספי אסון המסוקים? לי, בניגוד למשפחה הנופשת, לא נקלעה ההזדמנות לנפוש ולו שעה אחת בחודש החמים הזה, וגם לו נפשתי לא הייתי משיל מעלי אורחות חיים נורמטיביים עד כדי השתכשכות במימי האנדרטה. מה לי אם כן כי אכאב את כאבם? התשובה פשוטה: אני לא הזמנתי את זה על עצמי. אולצתי בעל כורחי לכאוב את כאבם, לחוש את ביזיונם, לספוג את עוונם. אני שם כי כלי התקשורת הכניסו אותי לשם. הם מכניסים אותי, ורק אותי, החרדי, לכל סיפורי הזוועות שמחוללים חוליגנים העונים להגדרה 'חרדי'. יש ואני יורק על ילדות חשופות כתפיים, יש ואני מפגין בכיכר השבת נגד חילולי קברים, יש ואני זורק אבנים, והיום השתכשכתי במימי האנדרטה לזכר החללים. אבל מה הקשר? שואל השואל. לך תסביר לו שגם אני שואל את השאלה הזו כבר עשרות שנים. אמש שרף חוליגן עשרה ספרי תורה בנתניה. המשטרה עצרה חשוד במעשה גלוי ראש, כלומר, בעל חזות חילונית. האם הכותרת סיפרה על "חילוני ששרף עשרה ספרי תורה"? האם מעשי הזוועה המפרנסים מידי יום את עמודי הפלילים בכל אתרי החדשות מיוחסים למוצא אליו משתייך מבצע הזוועה? שמעתם פעם על אתיופי שרצח את אחותו? על רוסי ששדד את הקיוסק הפינתי? אז מדוע רק כשאדם בעל חזות חרדית מבצע מעשים שכאלו מיד הכותרת דואגת לציין את שם מוצאו? מה לי ולו? מה חטאי ומה פשעי? היכן נוסח החוזה הבלתי חתום בין החרדים לכלי התקשורת לפיו החרדים מחויבים לספק את ליטרת הרייטינג היומית לכלי התקשורת תוך שהם יורים לעצמם ברגליים? שאלות רבות ותשובה אין.
