ביחס לשאלה האם ראוי לכתוב צוואה, כתב ה'נטעי גבריאל' (פרק א'): "ראוי הוא לאדם שלפני פטירתו יסדר צוואה לביתו בכל ענייניו". אולם אם נראה שתחלש דעתו של החולה עקב כך – לא ידבר עמו על כתיבת צוואה. ביחס לצורת כתיבתה, יש לשים לב להבדל הקיים בין ההלכה לבין החוק. על פי החוק ניתן לנסח צוואה בלשון "אני מצווה כי לאחר מותי..." או "אני מוריש...", אך נוסחים אלו אינם תקיפים על פי ההלכה. בעת מותו של אדם זכו היורשים במגיע להם על פי דין תורה, ואין ביכולתו של המצווה להוציא זאת מידיהם. הניסוח על פי ההלכה צריך להיות באופן של הקניית הנכסים רגע לפני מותו, ויש להיוועץ בתלמיד חכם הבקי בכך בנוגע לנוסח המדויק. עם זאת, ראוי להקפיד שהצוואה תהיה תקפה גם על פי החוק – כדי למנוע מריבות וסכסוכים בין היורשים. ביחס לתוכן הצוואה, ראוי שהמצווה יפריש חלק מהירושה למטרות צדקה. ישנן דעות שונות לגבי השיעור הראוי, אך בכל מקרה אין להפריש לצדקה יותר מ49 אחוזים מהירושה, כדי שברוב הנכסים יזכו היורשים מדין תורה. ראוי שלא לנשל לגמרי מן הירושה מי שראוי לרשת על פי דין תורה, גם אם אינו נוהג כשורה. אף שמדין תורה האישה והבנות אינן יורשות, ראוי שבשטר הצוואה ייתן גם להן חלק בירושה. ראוי שבשטר הצוואה יצווה את בניו ובנותיו על שמירת דרך ה', הן בעניינים שבין אדם למקום והן בעניינים שבין אדם לחברו, ובמיוחד שישרור שלום אמת ביניהם (גשר החיים א א, תחומין יג 317). הכותב הוא ראש מכון כת"ר
