לפני מספר שנים נכחתי בחגיגת בר מצווה בבית כנסת. לאחר העלייה לתורה התקיים טקס השלכת הסוכריות. ילדים מכל עבר עטו כמוצאי שלל רב, מזנקים אל עבר האוצר שנפל מן השמים. לפתע התקרב אליי ילד תכול עיניים שנראה כבן ארבע. פניו רציניות, פאותיו מסתלסלות בשובבות ועל כיפתו רקומות המילים “מלך המשיח”. בן לשבט חב”ד. המיוחד בשבט הזה הוא שלרוב הם נמצאים בקרב קהילות שלא תמיד כל חבריהן מקפידים על הלכות או על מנהגי חב”ד. ובכל זאת, על אף היותם שליחים בכל מקום, הם מצליחים לשמור על צביונם וגדרותיהם. אם נחזור לסיפורנו, במקרה זה מדובר בגדרי הכשרות. אותו ילד חביב התקרב אליי ושאל בנימוס: “סליחה, הסוכריות האלה הן בד”צ?”. עיינתי באותיות הקטנות שעל עטיפת הסוכרייה ועניתי לו שלא. באותו רגע שמט הילד את כל שלל הסוכריות שהצליח לאסוף וסבב לאחוריו בלי כל הבעה של צער או אכזבה. פשוט כי זה לא בד”צ. עוד באותו נושא: הגיע פלסטיק עד נפש:מה יש בבקבוקי מים לאילו דברים חשוב לדאוג לאחר הלידה? טיפול בהורים בסיוע הטכנולוגיה לעבור את גיל המעבר בשלום חופשת החורף שלך -פנימה נופשת תרופות סבתא: צמחי המרפא לחורף נפעמתי מהמעשה. הרי בשביל ילדים סוכרייה היא דבר שלא קל לוותר עליו, ובטח לא בשבת, כשכולם מסביב מתענגים. אלא שבשביל הילד הזה, הסוכרייה היא מחוץ לתחום. וכל זאת למה? כי ההורים שלו בטוחים ושלמים בדרכם. הכשרות שהם בחרו לכבד היא לא משהו של לפעמים, או רק באירועים כאלה ואחרים, או רק בימי חול, או בחגים. אין כאן מקום לחציית גבול, לא בתודעת ההורים ולכן גם לא בתודעת הילד. הפעם אני רוצה להקדיש את הטור לתזונת ילדים, ולפני שנתחיל לפרט את הנושא ברצוני להדגיש כמה עקרונות חשובים. הראשון – דוגמה אישית הסיפור שבו פתחתי בא להמחיש עד כמה ילדינו היקרים הם חיקוי שלנו - ההורים, ועד כמה הם ילכו על פי ההוראות שאנחנו נורה להם. ולא זו בלבד, תזונתם תלויה גם בתודעה שלנו לגבי מה נכון ומה לא נכון. האחריות לתזונתם של ילדינו היא בידינו, ומתחילה קודם כול בדוגמה אישית. פעמים רבות אימהות ניגשות אליי ומלינות על כך שהילד לא אוהב פירות או לא אוכל ירקות. כשאני שואלת את האם על תזונתה שלה, מסתבר שגם היא לא חסידת הפירות וירקות היא כמעט לא אוכלת. אז למה שבנה ירצה לאכול? השני – חשיפה מתמדת למזון הרצוי יש לזכור שילדים אינם אחראים לבחירות שגויות של מזון – ההורים הם אלה שאחראים לכך. העדפותיו התזונתיות של הילד נובעות מהסביבה התזונתית שלו - ככל שנכניס מזון מסוים לתפריט של הילד בגיל צעיר יותר, כך גדל הסיכוי שהוא יחבב אותו. טעם הוא דבר נרכש. אולם מסתבר שהורים מוותרים מהר מדי כשהם מנסים להציע לילדיהם מזון בריא. יש להמשיך להציע את המזון לילדים גם אם הם לא מוכנים לאכול אותו, ואם מתמידים יש להניח שבסופו של דבר הם יטעמו מהמאכלים ואפילו יאהבו אותם. מחקר בדק ומצא שכשבעים וחמישה אחוזים מההורים מוותרים לאחר חמישה ניסיונות, בעוד שמחקרים אחרים הראו שנחוצים בין שמונה לחמישה עשרה ניסיונות עד שהילדים תופסים את המאכל החדש כמזון מוכר. הענקת חיזוקים חיוביים ומתן דוגמה אישית מועילים יותר מכפיית המזון על הילד או ממתן שוחד. והשלישי – חלוקת אחריות באחריות ההורים: מתי אוכלים הדבר משתנה כמובן בהתאם לגיל הילד. חשוב מאוד לא להכריח ילד שאינו רעב לאכול. יש לסמוך על מנגנוני הרעב והשובע שלו, אך עם זאת לא לפסוח על ארוחות. זאת משום שהילד לא תמיד יודע לפרש את תחושת הרעב כרעב ואז הוא עלול להיות עצבני, ישנוני או חסר מנוחה. אבל אם הוא התיישב ואינו אוכל סביר שאינו רעב. היכן ובאיזו צורה אוכלים רצוי לאכול ארוחה משפחתית אחת ביום. יש משהו בארוחה המשפחתית שהוא מעבר לחוויית האכילה. משהו מאחד, משהו שמאפשר לספר דברים ממהלך היום ולנהל שיחה רגועה. מה גם שזהו מקום לתת דוגמה אישית כיצד ראוי לאכול ומה ראוי לאכול. זה מצריך ממך, אימא יקרה, לשבת ליד השולחן ולא לשטוף את הכלים בזמן שילדייך אוכלים, לאכול בנחת את האוכל שבצלחת שלך ולא ללקט שאריות פאה ושכחה מצלחות ילדייך, ולהניח את המזלג לאחר ששבעת ולא רק לאחר שנגמר האוכל בצלחת. כמו כן רצוי לא לאכול מול מסיחי דעת כמו מחשב או ספר. זה מונע מאיתנו לחוש מתי אנחנו באמת שבעים, ומוביל לאכילת יתר. מה מוגש לשולחן פעמים רבות אני מוצאת שהורים מגישים מדי ארוחה את אותו סוג מזון, נניח פסטה וקטשופ או שניצל מוכן ופתיתים או אפילו לחם עם שוקולד. התירוצים לכך הם משהו כמו: “העיקר שהילד יאכל”, “הוא אוהב רק את זה וזה עדיף מאשר לא יאכל כלום”. חשוב מאוד לא להתקבע על מזון “שהילד אוהב”, משום שהחשש שהילד לא יאכל מוביל לעתים לצמצום התזונה. זכרו את העיקרון השני שלנו בדבר חשיפה מתמדת למזון הרצוי. חשוב שיהיה על השולחן מגוון שיאפשר יכולת בחירה, אבל בחירה בריאה. דוגמה אישית נמצא שאם הורים נוקטים הרגלי תזונה מסוימים ומכריחים את ילדיהם לאכול מזונות אחרים, הדבר לא פועל. כמו כן מצאו במחקר שנעשה שלילדים בני חמש שאכלו את כמות הפירות והירקות הגדולה ביותר היו הורים שאף הם נהנים מתזונה עשירה בפירות וירקות. בדרך כלל הימנעות מפירות וירקות בגיל מאוחר יותר, כלומר בקרב בני נוער ומבוגרים, היא תוצאה של ההתנסויות שחוו עד גיל שלוש. חשיפה מוקדמת וחוזרת למגוון של פירות וירקות מעלה את הסיכוי שהילדים יאהבו לאכול אותם בעתיד. באחריותו הבלעדית של הילד: כמויות המזון שהוא אוכל הילד חש רעב לפי מסרים מדויקים שמוחו מקבל על מצב חילוף החומרים בגופו. כשאנו מאכילים את ילדינו כשהם לא רעבים, הם לומדים להתעלם מהרעב והשובע הטבעיים שבגופם. כמו כן, התיאבון מושפע גם מהטעם. גירויי הטעם מועצמים באופן מלאכותי באמצעות ממתיקים מרוכזים, מלח וחומרי טעם מלאכותיים שגורמים לאדם להפוך למכונת אכילה חסרת גבול. מאכלים עתירי קלוריות שנוצרו על ידי בני אדם ותוכננו על פי הטעם ודרך החשיבה של ילדים, הם למעשה המצאות כימיות שנועדו לעודד צריכה ואינם מכילים את מרכיבי התזונה הנחוצים לבריאות טובה. מלבד קמצוץ קטן של מרכיבי תזונה עשירים מאכלים אלה בחומרים מסוכנים כמו צבעי מאכל, חומרים משפרי טעם, שומנים מסוג טרנס וכו’. מהירות האכילה שלו אם רוצים לשנותה ניתן לעשות זאת רק על ידי דוגמה אישית. אם הילד טורף את האוכל במהירות הבזק ורץ חזרה למשחק – יש להסביר לו בפעם אחרת ולא בזמן הארוחה כמה חשוב לאכול בנחת. אם זה לא עוזר, כדאי להמשיך לתת דוגמה אישית. עם הזמן הדבר יחלחל לתודעתו. מה הוא מחליט לבחור מתוך מה שמוגש לשולחן לא להתערב בבחירותיו, ולהמשיך להציע את המזון שהוא מסרב לו. לעתים ניתן להסביר שגם אם עכשיו חסה היא לא דבר שהוא אוהב, ייתכן שבעתיד הוא יאהב וחשוב להמשיך לנסות. לא לקבע אצל הילד את האמונה ש”דניאל לא אוכל ירקות”. נכון יותר לתאר את המצב כזמני ותלוי השעה: “כרגע דניאל לא אוכל את הירקות”. אז מה אוכלים? חשוב מאוד לזכור את העיקרון הפשוט: לאכול מזון שיצר הטבע ולא האדם. ברגע שמאפשרים לילד לאכול ג’אנק-פוד, מזון מרוכז ומהיר, הוא יסרב לאכול את רוב אם לא את כל הפירות והירקות הטריים ויאכל רק מזון שמכיל קלוריות ריקות. ברוב המקרים אין לפעוט את הבגרות האינטלקטואלית להעדיף ברוקולי ואפונה על צ’יפס ופיצה. הטעמים העדינים של המזון הטבעי לא יכולים להתחרות בטעמו של המזון המעובד. כמו כן, הרמות הבלתי טבעיות של סוכר, מלח וחומרי טעם מלאכותיים במזונות המעובדים מפחיתות או מקהות את פקעיות הטעם לטעמים עדינים יותר. כך מתקבל הרושם שטעמו של המזון הטבעי תפל. ד”ר פורמן מציע בספרו “ילדים עמידים” (הוצאת פוקוס) פירמידת מזון שעל פיה רוב התזונה מתבססת על ירקות ופירות, דגנים מלאים, קטניות ואגוזים. מוצרים אלה יש לאכול מדי יום. עד שלוש פעמים בשבוע ניתן לתת לילד מוצרי חלב דלי שומן, שמנים צמחיים, ביצים, עוף, דגים, מעט בשר בקר, ורק לעתים רחוקות דברי מתיקה, מוצרי חלב שמנים ומוצרי קמח לבן. חלוקת הארוחות על פני היום: בוקר, ביניים, צהריים, ביניים וערב, תוך הקשבה לתחושת הרעב והשובע. ארוחת ביניים יכולה לכלול פירות או פירות יבשים, שקדים ואגוזים, או לחילופין פרוסת לחם עם ממרח בריא (טחינה, אבוקדו או ממרח שקדים). שנזכה להעניק לילדינו תשתית טובה ובריאה, להקנות להם הרגלים נכונים שיעזרו להם לשמור על בריאותם ולקיים “ונשמרתם מאֹד לנפשותיכם” בכל לבבם ובכל מאודם. לדפדוף בגליון פנימה לדוגמא לחצו כאן
