אם לא יקרה משהו דרמטי, תשודר השבוע בפעם האחרונה 'מהדורת השבט' – תוכנית החדשות הסאטירית של 'לאטמה'. זו שהביאה לעולם את סרטון המשט שהיכה גלים ברחבי תבל. ניפרד גם מדמויות כמו טאוויל פדיחה, השר הפלשתיני לענייני זעם בלתי נשלט, ויריב גוגלהיימר. ושוב תישמע הטענה המרגיזה ש"אין סאטירה (לפחות משודרת) בימין". מדוע זה קרה? בעיקר בגלל בעיות תקציביות. עלות ההפקה החודשית מסתכמת ב220 אלף שקלים, לדברי התסריטאי הראשי טל גלעד. זהו סכום קטן יחסית, אך גם אותו התקשו בלאטמה לגייס. היו גם מי שטענו כי קברניטי התוכנית התמקדו מזה זמן רב במגעים עם הערוץ הראשון – שלא עלו יפה - ולא השקיעו מספיק בחידוש המהדורה ובריענונה. אבל גם אם יש משהו בטענות, נדמה שסגירת לאטמה היא רק סימפטום לבעיה רחבה יותר: היחס לתרבות במחנה הלאומי בכלל ובציונות הדתית בפרט. בשנים האחרונות חל אמנם שינוי מסוים ואנשי תרבות (וגם תקשורת) כבר לא נחשבים לעופות מוזרים שמבזבזים את כישוריהם לריק, אך יש עוד הרבה מה לשפר. ומכיוון שמדובר בתהליכים ארוכי טווח, אולי אפשר בינתיים ללמוד דווקא מתחום אחר. בספורט, כמו בתרבות, חייבים מודל עסקי: הכנסות ממכירת כרטיסים או ספונסר עם כיסים עמוקים. זה הכרחי, אבל לא תמיד מספיק. צריך גם קהל אוהדים נאמן, מהסוג שמלווה את בית"ר ירושלים והפועל תל אביב, רק בלי האלימות. ואוהדים אמיתיים, שרופים, לא מוותרים או מתייאשים כשקבוצתם במצב קשה; להפך – הם מבינים שזה בדיוק הרגע שבו תמיכתם ועידודם הכי נחוצים. זה יכול לעבוד גם בתחומים פחות מיוזעים. נחוץ גרעין קשה, עקשן, קצת קולני ובעיקר נאמן, שמוכן להשקיע מזמנו, ממרצו וגם מכספו. בתמורה הוא יקבל צ'ופרים ויחס מיוחד מהאמנים וגם גאוות יחידה. מודל כזה כבר מתקיים לפעמים בעולם המוזיקה. אין סיבה שהוא לא יצליח בתחומי תרבות נוספים, ועל הדרך יסחף אחריו מעגלים רחבים.
