כמעט מדי יום אני נפגשת באישה ששחה לפי תומה, בהתלהבות רבה, עד כמה האיש שלה נהנה מקריאת המדור. בהתחלה הייתי מרימה גבה למשמע בשורות כגון אלו. אמנם איני בעד הדרת גברים, אך בכל אופן אוכלוסיית היעד שלי כאן היא בנות המין היפה. היום הדבר גורם לי כמובן הרבה נחת, למרות שעדיין אני מרגישה מבוכה קלה. אבל אחרי שאני מסיימת להסמיק, אני תוהה בלבי אם הכותרת 'עזרת נשים' מעל הפינה שלי עשויה גם לשאת עמה משמעות נוספת, כפשוטה. ערב חורפי. טיפות קלילות שובבות של גשם מבצבצות מבין הכוכבים. ריח של סתיו באוויר. עצי הברוש מתנועעים, מתכופפים לקראתי, כאילו מברכים אותי בברכת שבת שלום. אני מגיעה לסמטה החשוכה. הספק מכרסם בלבי - האם אמצא אותה? היא הרי חבויה בפינה אפלה בקרן הרחוב. אם אמצא את דלת העץ הישנה, שחריציה מעידים על גילה המופלג, אדפוק עליה בעדינות כדי שמישהו יפתח, כי קשה לפתוח אותה מבחוץ. איני מעוניינת לגשת לקדמת הבניין ולעבור לכל האורך מול עזרת הגברים כדי להיכנס לעזרת הנשים מהדלת הראשית. זה לא נעים לי... לפתע מופיעה אישה קשישה, לבושה מעיל גשם מגושם, פניה מקומטות אך מאירות באור השבת וקריצה שובבה בעיניה: "גם את בדרכך לעזרת הנשים, חביבה?". הגענו יחד אל מול הדלת, ובמאמץ משותף פתחנו אותה, ואנו נכנסות אט אט. המסדרון חשוך, שתינו כמעט מועדות על מרצפת שבורה, ממשיכות על קצות אצבעותינו, מנשקות את המזוזה הגבוהה, ורוצות להיכנס. אך עזרת הנשים חשוכה כמעט לגמרי, ורק נצנוץ הכוכבים והירח המלא מאירים אותה דרך החלון, עם מעט אור שמגיע מעזרת הגברים מלמטה. שולחנות העץ הפשוטים עירומים, ללא כיסוי. חלק מהספסלים שבורים, הווילונות דהויים ואפורים. אנחנו חצי יושבות חצי עומדות, מטות אוזן לצלילים שמעבר. מביטות זו בזו בתוגה, ופותחות בשיח שקט עם המלך, מלכו של עולם. ייתכן שקצת הגזמתי בתיאור הדרמטי, אבל בבתי כנסת רבים התמונה שתיארתי קרובה מאוד למציאות, ומראה עזרת הנשים לא מלבב, בלשון המעטה. והרי דווקא הנשים מתחברות בדרך כלל לצד האסתטי של החיים הרבה יותר מהגברים! כדי שתפילת הנשים תמצא את מקומה הראוי, חשוב שנשים תוכלנה לשמוע את קולות התפילה באופן ברור, לשבת על ספסלים תקינים ומול שולחנות מכוסים מפה, כשלרשותן סידורים וחומשים במספר מתאים, המזגן פועל והמקום נקי ומרווח. לדעתי חבל לוותר על כך, וחשוב להעלות את המודעות לכך אצל ועדי הקהילה. אחרי שגם ילדיי הקטנים כבר עברו את הגיל שבו הם עלולים להרעיש בבית הכנסת, אני סוף סוף מרגישה תושבת לגיטימית בבית הכנסת השכונתי. אך עזרת הנשים פשוט לא קורצת אליי בחן, לא מזמינה אותי אליה בחיבוק חם. היא מנוכרת, מרוחקת, ולעיתים גם רועשת. במשך שנים רבות הייתי אורחת בלתי קרואה - בלשון המעטה - בעזרת הנשים, כשהתלוו אליי לתפילה לפחות שניים-שלושה ילדים קטנים. העדפתי להתפלל בבית, ולהגיע רק לקראת סיום התפילה כדי לברך בשבת שלום את חברותיי וללוות את בעלי הביתה. אך היום חלק מהאימהות הצעירות רוצות להרגיש את התרוממות הנפש בתפילה החגיגית בציבור בשבתות ובימים טובים, וישנן נשים שיממה לאחר שחרורן ממחלקת יולדות כבר מתלבשות במיטב מחלצותיהן, אורזות את הרך הנולד במנשא אופנתי ומצטרפות לתפילה בציבור ברוב עם. כן, היום נשים רוצות להיות חלק מההוויה הרוחנית הציבורית בבית הכנסת, ואין להן סיפוק מתפילה פרטית-ביתית, ומהמתנה חסרת מעש בביתן עד שהבעל יחזור עם הבן הגדול מבית הכנסת. הבעיה היחידה היא שלפעמים הליווי הצמוד אליהן רועש קצת. העולל מבקש את הצוּמי שלו, אך אמו שקועה בתפילת עמידה מרוממת ובוקעת רקיעים, כך שכל הציבור הקדוש זוכה להאזין לאופרה הקולנית הבוקעת ועולה מגרונו של הרך הנולד, שגוברת אף על קולו של החזן. ואילו אמו – בשלה, לא רואה ולא שומעת, היא עסוקה בשיח האישי שלה עם בורא עולם... ועדיין, רוב הנשים הצעירות דוחות את תענוגות התפילה בציבור לגיל הסבתאות, ומחכות, כמוני, שאז תימצא להן המנוחה והנחלה והן תוכלנה לשפוך את שיחן בנחת ולהרגיש רווחה רוחנית אך גם פיזית, שהרי למדנו שתפילות בבית הכנסת משפרות את הבריאות הכללית. האמת היא שלעיתים גם ליד שריד בית מקדשנו קיימת צפיפות קשה בעזרת הנשים, עד שנגיעה קלה באבנים הקדושות בעלות הלב והרגש היא כמעט חלום רחוק. בלי לדבר על ימים של מזג אוויר סוער, בהם הגברים מתפזרים בכל האזור המקורה שמצפון לרחבה הפתוחה, ולנשים נותר רק קיטון קטן להסתתר בו מפני הרוחות והגשמים. ובאותו עניין: ישנן נשים שפסגת חלומותיהן היא לרקוד עם ספר תורה בסלון ביתן עד חצות הליל, או להתעטף בציצית של תכלת, וגם להניח בתוככי ביתן תפילין של רש"י ולהידור - גם של רבנו תם. אולי לפי ההלכה היבשה זה מותר, גם אם זה לא ממש 'עובר מסך'. אני, בכל אופן, לא נמנית עליהן. ברור שה'חגיגה' של נשות הכותל מדי ראש חודש באזור רחבת הכותל אינה מבטאת רצון לשדרוג עבודת ה' של הנשים. אך צאו וראו, אפילו בתופעה ההזויה הזאת יש צד של ברכה - בזמן האחרון יודע כל ילד שמקשיב לחדשות מתי חל ראש החודש העברי, שהיה עד כה תאריך עלום מבחינתו. ואולי בזכות זה יחזור ראש החודש לתהילתו ולמקומו הראוי בתודעה של כולנו, ובעיקר של הנשים שנהגו מאז ומתמיד לעשות ממנו מקצת יום טוב (והסתדרו היטב בלי ריקוד עם ספר התורה ומבלי להתעטף בציצית). ואולם, יש מקום שבו אני מרגישה מלכה. כשאני מגיעה לאמא רחל. שם עזרת הנשים מרווחת, מזמינה, ונשים מוצאות נחת רוח בחלקה המיוחדת שלהן. שם התפילות הן ערגתן של נשים צדיקות, תפילות שעולות מעלה מעלה כתפילת חנה בשעתה. בבניין סמוך שוכנת ישיבת 'בני רחל', שאחד מבניי קשור לעשייה הברוכה בה. בישיבה זו הנר תמיד דולק, והתלמידים לא זונחים את אמא רחל גם בשבתות. זכותה תגן עלינו.
