בימים אלה מצוין מלאת 20 שנה להסכמי אוסלו וביומן ערוץ 7 שוחחנו עם אחד מהוגי ואדריכלי ההסכם ההוא, ד"ר יאיר הירשפלד הסבור כי היום ישראל קרובה יותר להסכם מכפי שהייתה באותם ימים. בראשית הדברים מבהיר ומדגיש הירשפלד כי המגמה שהובילה את יוזמי המהלך הייתה הרצון לחזק את מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית, ומתוך כך ההערכה הייתה שהדרך היחידה שיכולה להוביל לכך עוברת דרך הסכם. כשהוא מנתח כהיסטוריון את התהליך שעבר על החברה בישראל ועל מדינאיה סבור הירשפלד כי בניתוח ארוך טווח ישראל קרובה יותר היום להסכם מדיני מכפי שהייתה בעבר. בהקשר זה הוא מזכיר את העובדה שהעמדות שהיו אז קיימות בקרב השמאל נמצאות היום בליבה של תנועת הליכוד כאשר ראש הממשלה כמו גם מדינות העולם רואות בחזון שתי המדינות פתרון. גם הירשפלד עצמו מודע לכך שהתהליך אינו קל, אך לדבריו בתהליך זה נשבר חזון ארץ ישראל השלמה. להערכתו גם בקרב מנהיגות המתיישבים ביו"ש קיימת אמונה ולפיה שתי מדינות יהוו פתרון לסכסוך הישראלי פלשתיני. זאת כשהוא מתייחס לאותם ממנהיגי המתנחלים שהוא מגדיר כפרגמאטיים, כאלה המאמינים בתפיסת דינא דמלכותא דינא ומאמינים בחוק בישראל. עם זאת הוא סבור כי גם הם כפי שגם הוא מעוניינים לשלם על המהלך המדיני כמה שפחות. כשהוא נשאל אם קיימת גמישות פלשתינית אומר הירשפלד כי בעוד בעבר החזון הפלשתיני היה השיבה הרי שכיום הם מסתפקים בדרישת מדינה בלבד. לדבריו יש להבחין בשינוי המהותי שחל מהימים בהם היו הפלשתינים מתנהלים תחת עשרה ארגוני טרור ביו"ש ועשרה בעזה בעוד ערפאת משחק בהם לעומת המציאות כיום שבה למעט בעזה קיים חוק אחד ונשק אחד וניתן לזהות סממנים של בניית מדינה. באשר למהלכים המדיניים במרוצת השנים אומר הירשפלד כי היו שלושה ניסיונות שונים להגיע להסדר קבע מתוך גישה שפתרון יעבור דרך התמודדות עם סוגיות הליבה כבר בראשית הדרך, ושלושת הניסיונות הללו כשלו. "כשנכשלים שלוש פעמים צריך ללכת בדרך אחרת", הוא אומר ומתייחס לדרך הנוספת של הקמת מדינה מהשטח, הדרך בה הלך סלאם פיאד כשהקים מנגנונים מדיניים כלכליים וביטחוניים. "זה הכיוון היחידי שאפשרי ואני מעריך שזה מה שדנים בו כעת". משנשאל אם קיים סיכוי שבדרך זו תוקם למעשה מדינה פלשתינית עוד קודם להסכם מדיני סופי והמשמעות מבחינת שרי הימין היא שהם עשויים לגלות לפתע שמאבקם כבר לא רלוונטי כי דברים התרחשו בפועל מתחת לאפם, אומר הירשפלד כי הדברים אפשריים בהחלט. בהמשך הדברים נשאל הירשפלד אודות סרבנותם של ערפאת ועבאס להצעותיהם המפליגות של ברק ואולמרט. לדבריו יש לערוך הפרדה מוחלטת בין שני המקרים. במקרה ברק מדובר לדבריו במודל הגרוע ביותר של ניהול מו"מ, ניהול שמנסה להגיע בגישה של הכול או כלום. בגישה זו דחה ברק הצעה שהגיש לו ערפאת לשליטה פלשתינית על 51 אחוזים מהשטח, מתווה שלהערכת הירשפלד היום היה נחשב לאופטימאלי. באשר למקרה עבאס ואולמרט קובע הירשפלד כי מדובר בפער של שישה אחוזי גושי ההתיישבות הגדולים, אחוזים שאין ראש ממשלה שיוכל לוותר עליהם וכשזו המציאות יש לנסות ולהשיג את המקסימום האפשרי. באשר למו"מ העכשווי סבור הירשפלד כי הכניסה אליו היא מתוך ציפיות נמוכות ביותר אך מנגד נדמה שלשני הצדדים אין אלטרנטיבה ואין צד שיכול להרשות לעצמו נפילה גדולה אחרי כשלון המו"מ. לדבריו גם הפלשתינים מבינים את המחיר של הליכה לאו"ם או לבית הדין בהאג ומשום כך לשני הצדדים יש אינטרס אסטראטגי לקדם את חזון שתי המדינות. להערכתו של הירשפלד במוקדם או במאוחר יוביל המו"מ להחלטה על הקפאת בנייה באזורים מסוימים של ההתיישבות, צמצום באזורים אחרים ואזורים מסוימים בהם תימשך הבנייה. במהלך דבריו דוחה ירשפלד את הטענת לפיהן הסכמי אוסלו הם הובילו לנהרות של דם נפגעי הטרור. לדבריו מדובר בהסתה מידו של הימין. "יש כאן תעמולה אם לא הסתה. הסתה של הימין שבנוי על חצאי אמיתות. החצי השני הבה יותר מורכב", הוא קובע. לדבריו גם לרצח גולדשטיין ולרצח רבין יש חלק בליבוי המציאות ולהובלה לנהרות הדם שנשפך.
