לפני שנים, בתחילת דרכי, הציעו לי לשקול מעבר לרפואת שיניים - מקצוע רגוע יותר, בלי תורנויות שבת ולילה, בלי מצבי חירום מסכני חיים, בלי צורך בנטילת משכנתא כדי לממן את הוצאות ביטוח האחריות המקצועית, הכֹה חיוני כהגנה מפני אימת עורכי הדין שהולכים ומתרבים כפטריות אחר הגשם. בקיצור, מקצוע אלגנטי להפליא. אך אני החלטתי להמשיך בלימודי הרפואה ואני לא מתחרטת. אני מסופקת אם כרופאת שיניים הייתי תורמת בצורה מיטבית למטופלים, גם אם במהלך הטיפול הייתי זוכה מדי פעם לנצור את לשונם מרע. ואם אנו עוסקים בעניין נצירת הפה והלשון, ברבות השנים גילי המופלג מוביל אותי למיטתי כבר בשעות מוקדמות יחסית של הלילה. כשאני נפרדת בברכת לילה טוב מבעלי הצעיר שעמל בתורה עד שעה מאוחרת (כמנהג אביו, חמי עליו השלום), הוא אומר לי בחיוך: מעולה! כבר אמרו חז"ל "שינה לרשעים טוב להם וטוב לעולם"! כך אני הולכת לישון מוקדם יחסית בלי כל ייסורי מצפון, בין השאר מפני שעוד מעלה גדולה יש לה לשינה - בזמן שאני במיטתי, לשוני נצורה מכל רע. והנה קטע מתפילה שנשלחה במייל היישובי שלנו ממחבר אנונימי: "בינתיים היום, ריבונו של עולם, הייתי די בסדר. לא ריכלתי על אף אחד, לא איבדתי את סבלנותי עם מישהו, לא כעסתי על אף אחד, לא התקמצנתי, לא הייתי זעוף פנים ולא אנוכי. לא אמרתי לאף אחד שלא יתחב את אפו בעסקיי, והייתי ממש נחמד. אני די מרוצה מכל זה ב"ה. אבל בעוד כמה דקות, ריבונו של עולם, אקום מהמיטה, ולאחר מכן אצטרך כנראה הרבה הרבה עזרה ממך!". פתרון לשוויגער אך לפעמים נעשה שימוש מופרז בעניין שמירת הלשון, ולא ניתן ביטוי לדברים שראוי לאומרם. יש אפילו שאינם מדברים כלל, ושומרים על תענית דיבור בהזדמנויות שונות. בנושא זה שמעתי סיפור הזוי, אך אמיתי, מכלי ראשון: עורך דין שהיה נוכח בבית דין רבני עם לקוחה כדי לסיים פרשה כאובה הכרוכה בעגינות ממושכת ייצג את מרשתו בהתלהבות, אך אי אפשר היה להתקדם בדיון מפני שאחד הדיינים היה בתענית דיבור. האישה בוכייה, ואנה היא באה... ועוד בעניין תענית דיבור: אני מנסה לא להיות יותר מדי אמא-רופאה נודניקית, אבל אחת מבנותיי זקוקה לעיתים לשמו"סים בנושא האכילה. היא "מעל הדברים הגסטרונומיים הפעוטים האלו", אך הגוף מבקש את שלו, בעיקר בהריונות. לאחר דיון הלכתי-רפואי עסיסי ביני לבין בעלי, הצלחנו להוציא ממנה הבטחה שהיא לא תצום באחד הצומות הקלים במהלך הריונה, וחתני הבטיח לנו שיהיה בסדר. והנה מגיע הצום, ואני משוחחת איתה ושואלת אותה בתמימות איך נעמה לה ארוחת הבוקר, והיא באלגנטיות מעבירה את הנושא. אני בשלי, והיא משיבה בעניין אחר. בחוכמה של אֵם אני מנחשת שהיא לא הכניסה פירור לפיה הבוקר, ומבקשת לדעת מה חתני היקר אומר על כך. היא משיבה לי, מצחקקת: "אמאל'ה, הוא לא יכול לומר לי מילה וחצי מילה היום, הוא בתענית דיבור!". אכן, זו שיטה אלגנטית ומקורית ביותר להתחמק מהשוויגער הנודניקית. שיעור באמירת שלום אני אוהבת אתגרים, ואחד התחביבים האהובים עליי ביותר הוא בכל זאת בתחום השיניים: הלבנת שיניים דווקא של מאותגרי חיוך - אלה שהעלאת חיוך על פניהם קשה ממש כמו קריעת ים סוף או טיפוס על האוורסט, להבדיל. היא נוהגת לעבור לידי, ולהתייחס (או יותר נכון - לא להתייחס) אליי כאילו הייתי שקופה. היא רופאה בכירה שאני פוגשת מדי פעם בכינוסים רפואיים, וכנראה שלדעתה אין זה מכבודה לתת איזשהו יחס לאנשים פשוטים כמוני. והנה היא שוב עומדת מולי. הפעם אני מתקרבת אליה, מישירה אליה מבט ומחייכת, ושוב מחייכת (היא כאילו לא רואה), ואז אני פונה אליה בקול גבוה מהרגיל: "היי, שלום!". שקט חרישי, התעלמות מוחלטת. אני מעלה את הטון בכמה דציבלים ושואלת שוב, כשהחיוך שלי מתרחב עוד יותר: "שלום לך פרופ' פלונית, שמי ד"ר קטן, זוכרת אותי?". ושוב שתיקה. אני מנסה פעם נוספת והיא נשברת, מביטה לעברי, וחיוך קל חצי-מלאכותי עולה על שפתיה, וגם תנודה קלה בראש. הצלחתי, אני אומרת בלבי. בפגישה הבאה במסדרון היא כבר מחונכת – ה"שלום" שלה (עם החצי-חיוך) מגיע עוד לפני ה"שלום" שלי, והיא אפילו מתעכבת לידי חצי דקה כדי לספר לי שהיא גדלה בבית מסורתי ולמדה בבית ספר יסודי דתי, והשיחה הקצרה קולחת. כפי שהקדמתי ואמרתי, אני אוהבת אתגרים - והצלחתי גם הפעם במשימה החשובה, ככתוב: "טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב, שנאמר 'ולבן שיניים מחלב', אל תקרי לבן שיניים אלא ליבון שיניים" (כתובות דף קיא עמ' ב). לפני שנים, באמצע תורנות לילה מפרכת בחדר הלידה, עברה לידי עובדת הניקיון הזכורה לטוב של המחלקה עם חיוך רחב על פניה, כשהיא מזמזמת לעצמה שיר עליז. רק יום קודם היא דיברה איתי על המשכורת הנמוכה שהיא מקבלת תמורת עבודתה הקשה, ועד כמה היא מתאמצת שילדיה ירכשו השכלה שהיא לא זכתה לה. ולמרות החמצות אלו – איזו שמחת חיים קורנת ממנה! וחשבתי אז בלבי כמה חן יש בפשטות הזו, בחיים שזורמים על מי מנוחות, בלי יותר מדי ציפיות, עם הרבה שמחה במה שיש ומעט מאוד הצצה לצדדים. לו הייתי גם אני כזו.
