"עניין אישי" עם יוחאי דימרי - 48. נשוי ליעל. אב לתשעה וסב לנכד. תושב עתניאל. ראש מינהל החינוך במועצה האזורית שומרון התחלה: שבט תשכ"ה, באר שבע. ההורים עלו בנעוריהם מתוניס. האם הייתה עקרת בית והאב, שמגיל הנעורים סייע בפרנסת המשפחה, עבד כמסגר. מכיוון שלאב לא הייתה אפשרות להתמיד בלימודים, "הוא בא אליי בגאווה לקראת סיום היסודי ואמר 'יש לי חיסכון לאפשר לך ללמוד בתיכון'. זה נתן לי את הדחיפה להשקיע, לרצות להצטיין ולא לקחת את הדברים כמובנים מאליהם". הוא הבן הבכור מבין שלושה. באר שבע: המגורים היו בשכונה א', "שנחשבת אחת משכונות המצוקה". החיים בשכונה כללו הדרכה מדוקדקת מההורים עם מי להתרועע ועם מי לא, וגם צלקת שהוא נושא איתו עד היום "מכיבוי סיגריה של אחד הנערים". לימודים: יסודי ממלכתי בארי, "כי לבתי הספר הדתיים הייתה תדמית גרועה". באותן שנים למד חומש ורש"י עם סבא, כולל תפילות ופיוטים. ובכל זאת, ההורים החליטו לשנות כיוון אחרי שבלילות שבת החלו המסיבות הכיתתיות, ובעיקר "אחרי שהבאתי הביתה פתק שבו היה כתוב 'מחר, שבת, הולכים לצופים'. הם הזדעזעו ואמרו 'הולכים לבני עקיבא'". בני עקיבא: "התאהבתי במקום". בסניף קיבלו את כולם. הייתה שם המון אהבה לתורה ולארץ וגם הגשמה. "הוא עיצב מצד אחד יכולות הנהגה ומצד שני קשר לתחום של חינוך וקשר עם אנשים". הוא נכנס להדרכה ראשון וגם הנהיג את הסניף עם חברים כשלא הייתה קומונרית. "מנהל התיכון אמר לי לבחור בין בחינות הבגרות לתנועה. בחרתי בני עקיבא, אבל ב"ה סיימתי גם בגרות". ישיבה תיכונית: לאחר הלימודים בבארי הוא עבר ללמוד בישיבת אוהל שלמה המקומית, בתוכנית שהחלה אז מכיתה ה'. "זכיתי ללמוד מהרב סילברט ומהאידיאלים שלו על המגורים דווקא בנגב". בישיבה הייתה היחשפות לתפילה האשכנזית, "הדהים אותי שיש סליחות שלא שרים בהן". מצד שני הייתה היכרות גם עם האוכלוסייה של ערי הפיתוח והמושבים. אופירה: במהלך השביעית הוא ירד עם החבר'ה לאופירה, במסגרת המאבק נגד הנסיגה. "הכרתי שם חברים טובים, בין השאר את דרור וינברג ואת הרב שמואל לורנץ". הייתה אמונה "שהלימוד שלנו יעצור את הנסיגה". לבסוף הייתה אכזבה גדולה, והוא לא שכח שידו של שרון הייתה בדבר. שרון: "כשהוא עלה בפעם השנייה כולם שמחו, אבל אני אמרתי להם 'אני זוכר את אופירה'. ובאמת הוא הרס את גוש קטיף". דרום הר חברון: הביקור הראשון היה במסגרת שבוע עבודה בתיכון. העבודה הייתה בפלחה במסגרת סיוע למתיישבי יתיר, שחלקם עוד גרו בערד. בערבים "נכנסנו למשפחות לאכול, ואמרתי 'וואו, איזה חיים'. כך נזרע הזרע הראשון של הקשר". המעבר: בשנת תשד"מ קיבלו ההורים החלטה לעלות לעתניאל. העלייה הייתה עם עוד 7 משפחות. מרחב המחייה היה מגורונים של 27 מ"ר, מקלחות משותפות וארוחות ליל שבת במועדון, "כי לא הייתה אפשרות לעשות אותן בבתים". כמובן שכל זה היה בלי מים זורמים או טלפון, והחשמל סופק מהגנרטור. השנים היו קשות והיו שהתייאשו, אבל הייתה גם יעל. יעל: משפחתה גם היא הייתה בשמינייה. כשהוא היה בן 21 והיא בת 19 הם נישאו. יעל היא עו"סית קלינית, עובדת במרפאה הפסיכיאטרית לילדים בבית החולים'סורוקה ופקידת סעד ומנהלת 'מרקם' - מרכז טיפולי במועצה האזורית. הברכה: תשעה ילדים ונכד אחד. הגדול לומד הנדסה בטכניון, השני אברך ב'תורת החיים', השלישי, שהתארס לפני כשבועיים, סיים ישיבת הסדר, הרביעית לומדת תקשורת במכללת 'ספיר', בן נוסף נמצא בחיל הים. אחריהם באים התיכוניסטים בדימונה, באולפנת בהר"ן ובירוחם, והצעיר בכיתה ד'. מגוון. ישיבת הכותל: אחרי התיכון החל את ההסדר בישיבה בראשותו של הרב הדרי. "התפעלתי ממסירות הנפש של הרבנים שלימדו שם, הרב גץ והרב נבנצאל, שהדהים אותי בכך שלרגע לא הפסיק לשנן". נלקחו משם "ערגה לירושלים, לקודש ולמקדש", ועד היום הוא מביט על התקופה "בגעגוע". צבא: גבעתי, תקופה קצרה אחרי שהחטיבה הוקמה מחדש. הוא היה לוחם עד שהפך לחובש גדודי. הדם נצפה יותר באימונים, פחות בקרב. במילואים הוא היה "אחות מסתובבת בבתי חולים". בהמשך גם עשה קורס נהגי אמבולנס ופגש אירועי ירי על הצירים והכבישים. כולל אחר: כשהיה בתחילת שיעור ד', הרב דן מרצבך ביקש להקים כולל בעתניאל, והוא נקרא לדגל "יחד עם החברותא שלי, הרב חיים רטיג. קראנו לרב בני קלמנזון שיעמוד בראש. רצינו ללמוד חושן משפט ואבן העזר, להיות יותר מאותגרים". היה הרבה כיתות רגליים וגם אכזבות, אבל "ב"ה הצלחנו". בין הלומדים והמלמדים אז היו הרבנים שג"ר ודרייפוס, הרב עמי עולמי הי"ד ועוד. זריקת מרץ: לתוך יישוב של 15 משפחות הגיעו 10 משפחות צעירות ותורניות, "זה הקפיץ את היישוב משמעותית". הסוף הידוע הוא הישיבה בעתניאל שצמחה מכאן. מכאן: במשך שנתיים היה מזכיר וגזבר של היישוב, ובמסגרת זאת הביא לבנייתם של 60 הבתים הראשונים של היישוב יחד עם המועצה, עוד כששרון היה "שר שיכון חביב". בהמשך הוא נקרא לנהל את הגרעין והישיבה בדימונה. אחר כך ניהל את מחלקת החינוך של המועצה, לאחר שהמנהל הפורש התייצב בביתו וביקש שימלא את מקומו. בהמשך הייתה עוד תקופה בדימונה. דימונה: "סוג של סגירת מעגל. לחזור למקום החם, הלבבי ומאיר הפנים של העיר". העבודה הייתה "מצוינת" ובמוסדות שהלכו ונבנו הייתה "פריחה". עד היום הפילוג בין המובילים כואב לו. "נכון שגם מצפה רמון הפך למקום תורה, והרבנים מעבירים שיעורים זה אצל זה", אבל אצלו זה השאיר "שריטה". פנייה מוזרה: יום אחד התקבלה פנייה מראש המועצה האזורית שומרון, בנצי ליברמן, לנהל מתנ"ס. "אמרתי לו: אל"ף זה רחוק, ובי"ת יש לי מישהי מצוינת לתפקיד'". אחרי שלושה חודשים ליברמן פנה שוב, הפעם עם הצעה לניהול אגף החינוך. המרחק נותר אותו מרחק, אבל "בנצי לחץ המון וכשחקרתי גיליתי שיש כאן אתגר ענק". הנוסע המתמיד: מדי שנה הוא נוסע 100 אלף ק"מ. במהלך השנים חצה את מיליון ו300 אלף הקילומטרים. המסלול הוא כשל יוסף, מחברון לשכם, "והתנכלו לי חיות ואנשים רעים בדרך". אנשים רעים: בז' בכסלו לפני כמעט 13 שנים, הוא נסע חזרה מחומש וראה ערבי יושב על מעקה הבטיחות. "משהו במבט שלו גרם לי לאי נוחות והעברתי את העוזי אל הברכיים". בכניסה לכפר בורקה חנה רכב וממנו יצא מחבל שהחל לירות על דמרי ושותפיו לנסיעה ממרחק 7 מטרים. "יריתי עליו ואז יצא עוד מחבל, אבל הנשק שלי נכנס למעצור. ניסיתי לחלץ את המעצור וחיכיתי לראות איך זה למות". הנס: 13 קליעים פגעו ברכב, אבל שלושת הנוסעים בו לא נפגעו. "התחושה, חוץ מלהבין שקיבלת את החיים במתנה, היא של עלבון. איך יכולים אנשים לעמוד בצומת ב12 בצהריים ולירות, במדינה ריבונית שאמורה להגן עלינו". במבט לאחור: הוא חותם 13 שנים במועצת שומרון עם הרבה סיפוק ותחושה ש"בכל מקרה הגיע הזמן לפרוש". אז היו במועצה 17 אלף תושבים והיום 17 אלף תלמידים. אז היו ארבעה בתי ספר ו45 גנים, ובשנת הלימודים הנוכחית 18 בתי ספר וכ120 גנים. יש הרבה מחשוּב והכיוון הוא להיות מועצה ניסויית בכל מה שקשור בקשר לאקדמיה. המטרה: בתחילת הדרך סומן הצורך לייצר גאוות יחידה, ובשנה שעברה נסגר המעגל עם הזכייה בפרס החינוך הארצי. הייתה התמודדות עם אינתיפאדה, גירוש והקפאת בנייה, צורך בגיוס משאבים ומנהלים בשל תחלופה מהירה מדי, וגם לגלות מנהיגות ותיווך נכון בין קבוצות הורים שמשכו לכיוונים שונים. כיוונים שונים: המועצה מכילה מגוון מגזרים, בהם תורניים, דתיים וחילונים, "ואפילו כאלה שמתנגדים להתנחלות". זכור יום אחד שבו בבוקר הוא ליווה בית ספר שבו נרצחו מורה ותלמידים, ובערב ישב עם ועד הורים שעסק בצבע הווילון בבית הספר. "הייתי צריך לסגל לעצמי חלוקת קשב והכלה". בחירות: "התחושה היא שחילופי הנהגה הם דבר בריא, צריך להחליף ולרענן. זה קרה בכל המועצות מסביב". בימים אלה הוא רץ לראשות מועצת הר חברון כי "כשאני רואה את המצב בהר חברון לעומת גוש עציון, שומרון ובנימין, כמות היישובים והתושבים בהר חברון לא מספקת". יש הערכה גדולה להנהגה הנוכחית ולמי שקדם לה, "אבל יש חבורה של אנשים עם המון אנרגיות שלא באה לידי ביטוי כי לא נותנים לה". לא חדש: לפני שבע שנים כבר הייתה התמודדות מול צביקי בר חי, "אבל אז נכנסתי למרוץ רק שבעה שבועות לפני הבחירות והבן שלו נפצע קשה שבועיים לפני כן, ובכל זאת הניצחון שלו היה בהפרש קטן". הרצון הוא "לקחת את האהבה הגדולה שיש לי למקום וגם את הניסיון, ולהוביל עשייה". עשייה: הרצון הוא להכפיל תוך עשור את האוכלוסייה, להביא לפריחה כלכלית ולהקים קרן לפיתוח הר חברון, מינהלת תעסוקה ויזמות, להשקיע בתשתיות ובכבישים ובאמצעי תחבורה נוספים. "כך שהמרחקים באמת יהיו קצרים ולא רק בפרסומות של קליטה". וגם חינוך, כמובן. "משם אני בא". תדמית: השמאל הקיצוני עושה שירות רע מאוד למקום, ודרוש שינוי אקוטי גם בתחום הזה. "הקמת מחלקת דוברות והסברה והשקעה בתיירות. שני מיליון תיירים מגיעים לים המלח ו400 אלף למערת המכפלה, אבל הם לא מגיעים לכאן". אקדמיה: תואר ראשון בהוראה ממכללת הרצוג ותואר שני במנהל עסקים, התמחות בפסיכולוגיה עסקית מהמכללה למנהל. בדרך היו גם לימודי אימון וייעוץ ארגוני. אם זה לא היה המסלול: "הייתי רופא". ובמגרש הביתי בוקר טוב: תפילה וחברותא קבועה בחסידות. יש השתדלות לצעוד ואז קפה עם הרעייה ולעבודה. "יש נסיעה ארוכה לעשות". דיסק ברכב: משתדל לנצל את הזמן להחזרת טלפונים, "כדי שכשאגיע למשרד אהיה פנוי לפגישות". יש גם האזנה למוזיקה ולשיעורים, אבל בין כל אלה "יש הרבה זמן לחשיבה, לתכנון ולקבלת החלטות בשקט. זה זמן מצוין לכך". שבת: "תחנת דלק לכל השבוע". בשישי יש עזרה במטבח וגם הכנה של תבשיל כזה או אחר. שולחן השבת מתחיל "וכמעט אף פעם לא נגמר". אחרי השיחות עם הילדים מגיעים החברים שלהם והשכנים "ואז יושבים ומדברים". עיתים לתורה: פרט ליומיום, יש גם לימוד ביום שישי בישיבה, ובשבת הוא מעביר שיעור ב'אור החיים'. "אחרי שהרב דן מרצבך נפטר, קיבלתי על עצמי להמשיך את השיעור שלו ואני רואה בזה שליחות". אוכל: יש אהבה גדולה לשוקולד, אבל הימנעות כמעט טוטאלית ממנו. לפני שנתיים, בעקבות אירוע לבבי, הייתה הבנה שיש צורך לעשות שינוי דרסטי באורח החיים, והוא בוצע. "ירדתי 25 קילו", מה שבהחלט "דורש כוחות". התזונה נעה סביב ירקות, פירות ודגים "ועוף כשצריך", ובעיקר אוכל של בית. עזרה בבית: כשהילדים היו קטנים אז "מה שצריך". היום העזרה מתבטאת בעיקר סביב המטבח ועבודות גינון. מפחיד: גירוש נוסף. "מקווה שלא נגיע לשם, כי זו אחת הטרגדיות הגדולות שהייתה". הנושא מדיר שינה מעיניו. "ראינו שכשמשנים את דעת הקהל אפשר להגיע לצעדים שקשה לשנות אותם". לכן, בין השאר הוא רוצה שבדרום הר חברון תהיה כמות תושבים "שהיא אל חזור". דמויות מופת: דרור וינברג. "היכולת להיות ברור, האומץ להגיע למטרה למרות הקושי והיכולת לראות תמונה שלמה ולומר אותה בלי לפחד. קצין וג'נטלמן". הרב קוק ש"הקדים את דורו, עם תפיסות מאוד חדשניות לגבי ערך החיים הפיזיים בארץ ישראל", ולאמירה שדרך הציונות הדתית היא "לכתחילה". הרב גץ "שחיבר שמיים וארץ כפשוטו. תורה של פנימיות. וגם שזר ציונות בחינוך ילדיו". פנאי: "מתקשה למצוא". ובכל זאת, כשיש, הניסיון הוא "ללמוד תורה". פרט לכך יש אהבה לטיולים, "אני מאוד מחובר לטבע". משאלה: "לראות את מספר תושבי הר חברון מגיע ל20 אלף נפש תוך עשור, כשאני ראש המועצה". כשתהיה גדול: מעולם לא היה עיסוק בשאלה הזאת, כי "תמיד דפקו לי בדלת וביקשו שאגיע לתפקיד הבא". ולכן הוא תמיד יהיה במקום שבו "ארגיש שה' מכוון אותי". ובכל זאת, השאיפה ארוכת הטווח היא "להיות אברך. החיבור אל התורה הוא מה שמוביל ומניע אותנו".
