הריאיון עם חברי הגרעין התורני בדרום תל אביב התחיל ברגל שמאל. אני יוצאת מאולם תחנת הרכבת הממוזג אל הלחות המעיקה של העיר העברית הראשונה, וצועדת בעקבות הנחיותיו של עמיחי שוהם, רכז הקליטה של שכונת שפירא. "את צריכה להגיע עד לדרך סלמה, ומשם לעלות את כל רחוב ישראל מסלנט עד שתראי אותנו". כמה מסובך זה יכול להיות? אני תוהה לעצמי ונחפזת אל מקום המפגש. הנוף האנושי סביבי מתחלף בהדרגה מחיילים ועמך בית ישראל לקבוצות של מסתננים מאריתריאה וסודן שיושבים על המדרכה ורגליהם מונחות ברישול על הכביש. בקבוקי בירה פזורים סביבם ואני עוברת במהירות לצדה השני של המדרכה ומצלצלת שוב לעמיחי. "אתה בטוח שזו הדרך?" החשש מתגנב לקולי, עמיחי מנסה לעזור ואני חושבת איזה אבסורד שדווקא רחוב שנושא את שמו של אבי תנועת המוסר - מלא בעובדים זרים. לאחר כעשרים דקות אני רואה מרחוק את ישיבת ההסדר 'אורות אביב' ונושמת לרווחה. חברי הגרעין התורני עם ילדיהם יושבים בגן המשחקים השכונתי. אנחנו עורכים סבב היכרות קצר על הספסל בגינה ויוצאים לסיור ברחבי השכונה. שוהם (36) מוביל את כולנו ומתעקש להתחיל בדברים החיוביים. "תראי, אם הכתבה שלך תעורר רתיעה אצל אנשים מלבוא לבקר כאן אז אנחנו בבעיה. אבל אני בטוח שתראי בעצמך שדרום תל אביב זה לא רק מסתננים, אלא ערבות הדדית נפלאה ומגוון מרתק של אנשים שמעורבים בכל התחומים בחברה הישראלית". דירה אחת, עשרים עובדים זרים שכונת שפירא הוותיקה הוקמה ב1924 על ידי עולים מבוכרה והיא נמצאת בקצה הדרומי של העיר תל אביב. מתגוררים בה קרוב ל8,000 תושבים, ובמונחים סוציו-אקונומיים היא נחשבת לחלשה יותר מרוב השכונות הוותיקות בדרום העיר. בתי האבן הנמוכים משווים לה מראה מחוספס וכפרי, והיא נהנית עד היום מקסם של שכונת פועלים. בשוק הנדל"ן מדורגת השכונה כחמישית (!) במדד המחירים הזולים לצרכן, וזו אחת הסיבות העיקריות שהיא ממשיכה כל העת בקליטת תושבים חדשים. הדיור המוזל מאפשר לזוגות צעירים לקבוע את ביתם הרחק מרחובותיה הסואנים של תל אביב רבתי, אבל גם קורץ במיוחד לאוכלוסיית הזרים ההולכת וגדלה מדי יום. חזות הרחובות בדרום תל אביב מעידה אמנם על סוג של סטטוס קוו בין התושבים לעובדים הזרים, ואולם מתחת לפני השטח מבעבעת סערה גדולה. תושבי שכונת שפירא מאשימים את העובדים הזרים בחוסר יציבות המטלטל את השכונה, וטוענים כי ביטחונם האישי הידרדר לשפל חסר תקדים. עמיחי מכיר את הטענות הללו, אבל מוסיף זווית ראייה נוספת המשותפת לכלל הגרעינים התורניים בארץ. "המשפט שאני תמיד אומר הוא 'לא באנו בגלל העובדים הזרים, ונישאר גם אחרי שהם יילכו'. ברור שבעיית העובדים הזרים מעסיקה אותי כתושב השכונה, וזו בעיה שפוגעת במערכת החינוך של השכונה, בגנים הציבוריים ואפילו בתשתיות. הרי שכונת שפירא לא בנויה לעומס כזה, והיא ממילא מתמודדת עם מצוקות כלכליות וחינוכיות. אז באים האריתראים והסודנים ומורידים אותה לרמת התמודדות שהיא עדיין לא חוותה. אבל חשוב לזכור שאנחנו, כגרעין תורני, מסתכלים על הדברים כמכלול ולא שמים את כל כובד משקלנו על בעיה אחת, חשובה ככל שתהיה". שוהם מספר על פליטים רבים ששוכרים דירה קטנה בשכונה ומאכלסים בתוכה למעלה מעשרים איש, שיוצאים ונכנסים ממנה ללא הבחנה. גם תומר תמרי (31), המתגורר אף הוא בשכונה, מצביע על הבעייתיות וחוסר הנוחות ("וזה בלשון המעטה") שהדבר גורם לשאר תושבי הבניין. "בבניין שלי יש בסך הכול ארבע קומות. יש לי שכנים סודנים מעליי ואריתראים מתחתיי. להגיד לך שזה הכי נעים בעולם? ממש לא. אבל אצלנו זה עוד הרע במיעוטו, כי השכנים שלי עובדים בישראל באופן חוקי ומצוידים באשרת שהייה בתוקף, ולכן הם מרשים לעצמם לשכור דירה מסודרת, בלי לאכלס בתוכה כל כך הרבה אנשים. אבל אני יכול להראות לך מספיק בניינים שהמשפחות היהודיות שגרות בהם נמצאות במיעוט. ואם החבר'ה שם מביאים את כל הקרובים מסודן לגור איתם בבית, אז זה הופך ממש למטרד". תומר מספר בהומור כי כשפגש בשכניו לראשונה, מיהר לברך אותם לשלום באנגלית, אבל הם בחרו לענות לו דווקא בעברית. "הם כאילו אמרו לי 'חביבי, אנחנו ישראלים לא פחות ממך'". מאז התקרית, אגב, הוא פונה אליהם רק בעברית. הרשויות מעלימות עין גרעין שכונת שפירא הוקם לפני כעשר שנים, כחלק מפריחת הגרעינים התורניים במקומות שנחשבים לפריפריה חברתית. בשנים האחרונות, עם הגעתם של מאות עובדים זרים לתוככי השכונה, הורגש הצורך בגרעין תורני ייחודי שייתן מענה למרקם החיים המשתנה בדרום העיר. במקביל להקמת הגרעין הוקמה ישיבת ההסדר 'אורות אביב' ונוסד גן ילדים דתי שהכיל פחות מעשרה ילדים. היום מונה הגרעין כ20 משפחות, ולגן הילדים הבודד נוספו עוד שניים ("תכתבי שיש 30 ילדים בכל גן, והביקוש רק גובר משנה לשנה"). את בית הספר הממלכתי-דתי, שקיים כבר שנים בשכונה, החליטו להשאיר במתכונתו הנוכחית, אבל עם שינויים פנימיים כמו שרק גרעין תורני יכול להגות, והתוצאה - פרס החינוך הארצי של משרד החינוך על מצוינות לימודית. "רוב המשפחות החזקות בשכונה העדיפו לשלוח את ילדיהן לבתי ספר רחוקים יותר. היה להם ברור שלממ"ד בשכונת שפירא הם לא מתקרבים. אבל אחרי שהוספנו תגבור ביהדות והפעלנו פרויקט מוזיקלי מוצלח במיוחד, הם ראו כי טוב והיום הם חלק בלתי נפרד מבית הספר. אנחנו כגרעין תורני קיבלנו החלטה אסטרטגית שהפעילות שלנו תשתלב בכל מערכות החינוך הקיימות ולא תיצור יש מאַין. אם החלטנו למשל, לשפר את רמת הלימודים התורנית בבית הספר, הדבר נעשה בשיתוף פעולה מלא עם הצוות הקיים. היום שמו של בית הספר הולך לפניו, וכשיגיע תורם של ילדיי לעלות לכיתה א' אשלח אותם לשם, בעזרת ה', בשמחה גדולה". חיים גורן (32) מתגורר בשכונת שפירא כשש שנים. הוא הגיע לכאן מקרני שומרון, ראה את הפוטנציאל האדיר של השכונה אבל מנגד גם את המחדלים הלא מעטים, והחליט שהגיע הזמן לשנות, או במילים שלו "יש גבול לאבסורד". "בשנה האחרונה, רבים מקרב תושבי השכונה מרגישים שהעירייה נוקטת מדיניות מפלה כלפי שכונות הדרום", הוא טוען. "זה מתחיל בסירוב אוטומטי לכל יזם נדל"ן שרוצה להפשיר קרקע לבנייה, ומסתיים בפליטים סודנים שמסתובבים כאן, כאילו הם אדוני הארץ". חיים מזכיר בדבריו את שטף דיווחי התקשורת על האלימות הגוברת בקרב המסתננים, ומצביע על אוזלת היד של ממשלת ישראל ביחס לתופעה. אבל הוא גם מדגיש כי המציאות הזאת היא רק סימפטום אחד של ההזנחה הכללית שחווים תושבי דרום העיר. "קחי לדוגמה את מצבם המחפיר של מעט הסיטונאים היהודים שעוד נותרו בשכונת נווה שאנן (אשר נמצאת גם היא בדרום העיר - ש"ר). הם באים אלינו על סף ייאוש ואומרים: 'אנחנו מוציאים ארגז אחד על המדרכה, ומיד מגיע פקח עירוני ומדביק לנו קנס. אבל הסודנים מוציאים באסטות שלמות, אחת אחרי השנייה, ו...כלום! אין פוצה פה ומצפצף'. למה? ככה. כי בכנס של רשות המיסים מדברים על עסקים של עובדים זרים, ומציעים לרשויות המס במדינה להעלים עין מהסחורה שלהם ופשוט לא להתעסק איתם". ממש כך? "לגמרי. שמעתי את זה מחבר טוב שנכח בכנס. אלו הפנים האמיתיות של החוק במדינת ישראל". גורן מוסיף כי מלבד הנזק העצום שנגרם לסוחרים היהודים ונאמד באלפי שקלים, ישנו מימד נוסף שעיריית תל אביב שכחה לקחת בחשבון. "במקום שהעירייה תבצע פעילות אכיפה מחמירה כלפי פורעי החוק הללו, היא בורחת מהם ומפחדת להתעמת איתם. הנה עוד דוגמה לתיאטרון האבסורד הזה: החוק במדינת ישראל קובע שאסור למכור אלכוהול אחרי אחת עשרה בלילה. חוק זה חוק, נכון? אבל אם תסתובבי פה לקראת חצות, תראי בעצמך איך העובדים הזרים פשוט מצפצפים על החוק ומוכרים שתייה חריפה בגלוי, גם לקטינים שביניהם. והתוצאות העגומות של ההפקרות הזאת נראות מיד בשטח. הם משתכרים עד השעות הקטנות של הלילה, הופכים לאלימים ואגרסיביים ותוקפים אזרחים תמימים. אז מה העירייה הרוויחה כאן? כלום. רק מדיניות רופסת וכשל מנהיגותי חמור, שגורם למרמור גדול אצל התושבים". בעקבות המצב התאגדו כל ועדי השכונות של דרום תל אביב, עשרה במספר, והקימו את מפלגת 'דרום העיר' שבבחירות הקרובות תריץ רשימה עצמאית מטעמה לעיריית תל אביב. גורן מרוצה מההיענות הגדולה של התושבים, ומבטיח כי זו רק ההתחלה בדרך לשינוי המיוחל. "תושבי דרום תל אביב הבינו שכדי שיקרה פה שינוי אמיתי, צריך להפסיק לבכות ולהתחיל לפעול במרץ. אם אנחנו לא נדאג לעצמנו, אף אחד לא ידאג לנו, והאמירה הזו תקפה שבעתיים בעיר כמו תל אביב". פיקניק שבועי בגן הציבורי תומר תמרי (31) חבר גם הוא בגרעין התורני, ומשמש כמורה בישיבת בר אילן בעיר. כשאני מבקשת ממנו להרחיב קצת על ההווי החברתי שנרקם בין תושבי השכונה הוותיקים לגרעין התורני הצעיר, הוא צוחק. "זו אחלה שאלה לעמיחי, אבל גם אני יכול לענות עליה. אם יש דבר שהגרעין הצליח בו ממש בהתחלה, זה החיבור הטבעי לתושבי השכונה. הגענו לכאן עם המון אהבה לאנשים ועם רצון להיות חלק מהם. לא באנו מתוך התנשאות או זלזול חלילה, אלא מתוך כבוד לציבור שמתגורר שנים רבות בדרום תל אביב, ובמובן מסוים סופג לא מעט מחדלים של הרשויות. ייאמר לשבחם של תושבי שכונת שפירא, הם החזירו אהבה וחיבוק חם והיום אנחנו נמצאים בקשרים מצוינים עם כולם". נורית בן דוד (32) תושבת השכונה, שומעת את שיחתנו ומבקשת להוסיף כמה מילים לדבריו של תומר. "כמו שאת רואה אותי עכשיו, לא ממש גדלתי בבית דתי", היא מצטחקת, "אבל אני רוצה שתדעי שאם יש אצלי התקרבות לדת, זה רק בזכות החבר'ה האלה. מאז שהגרעין התורני הגיע לשכונה, רואים איך הכול תוסס ומלא חיים. הם ניסו לעניין אותי בפעילויות שלהם ותמיד זה נעשה בנועם ולא בכפייה. ראיתי כמה השכונה חשובה להם ואיך הם מתייחסים ברצינות לכל דבר, אפילו הקטן ביותר. הילדים שלי לומדים בגנים הדתיים בשכונה וחוזרים הביתה עם המון תוכן ערכי. התקרבתי מאוד למשפחות של הגרעין ואני מרגישה בנוח לצלצל באמצע הלילה להודיה למשל, שהיא רופאה ושייכת לגרעין, ולשאול אותה שאלה בקשר לאחד הילדים שלי, וכך גם לגבי שאר המשפחות. אם זה בייביסיטר או סתם שיחה בגינה. התחושה הישנה והמוכרת של ערבות הדדית שהייתה כאן פעם, בקום המדינה, חוזרת ובגדול". אנחנו ממשיכים בסיור ומגיעים לאחד מפרברי השכונה הדרומית, הנושק למתחם התחנה המרכזית החדשה. המראה הלא מלבב הנשקף מצדה האחורי של התחנה מקרין על גן המשחקים הסמוך ומטיל צל כבד על האזור כולו. חיים ותומר מראים לי את בית הספר הדתי, הצמוד ממש למתחם התחנה, כשרק קיר דק חוצץ בינו לבין הרחוב. חברי הגרעין התורני מכנים את בניין התחנה המרכזית כלא פחות מ"פיגוע בלב דרום תל אביב" ולא מקבלים שום הנחה אחרת אודות הנזק השלילי שגורמת התחנה לשכונה כולה. "המקום הזה הוא אבן שואבת לכל תחלואי החברה", קובע חיים וההתרגשות ניכרת בקולו, "מגיעים לכאן בכל שעות היממה, עובדים זרים לא חוקיים, סוחרים מפוקפקים, והפעילות שלהם נראית בהתאם. כשראינו עם מה אנחנו נאלצים להתמודד, ניסינו בכל האמצעים שעמדו לרשותנו ליצור כמה שיותר בידוד בין בית הספר לבין התחנה המרכזית. הגבהנו את הגדר, עטפנו אותה וממש בודדנו את התלמידים מהתחנה המרכזית. להגיד לך שאני ישן עכשיו טוב יותר בלילות? אני לא בטוח. אבל יש עוד מקומות בתל אביב שבהם לא ישנים טוב בלילה, כך שבמקרה הזה אנחנו לא חריגים". שוב הליכה קצרה ואנחנו נעצרים לנוח מעט בגן השעשועים. שעת ערב נעימה והורים רבים מנצלים את ההפוגה הקצרה בחום לפיקניק משפחתי על מרבדי הדשא הירוקים. למתבונן מבחוץ נראה הדבר טבעי לחלוטין, אבל תומר מגלה לי שנוכחותם של חברי הגרעין התורני בפארק השעשועים הזה היא לא פחות מאשר אמירה ערכית מול הסודנים ובני משפחותיהם "שממלאים את הספסלים ועושים בפארק כבתוך שלהם". המטרה ברורה לכולם: פעם בשבוע מתקיים פיקניק של חבר'ה עם כיפות סרוגות, ממש בלב המדשאות. "הגן הזה נראה לך עכשיו פסטורלי כזה, נכון?" שואל תומר בציניות, מבלי לחכות לתשובה, "אבל בשעות הלילה הוא הופך למיני אריתריאה. יש כאן ערב רב של עובדים זרים ומי שרוצה לעבור דרכו כדי להגיע הביתה יעדיף לעשות עיקוף ולא להיתקל בהם. אז חשבנו, מה אפשר לעשות? איך מחזירים לתושבים את הדבר הבסיסי שנלקח מהם? את הביטחון האישי שיש לכל תושב בעיר מגוריו? והנה עלה לנו הרעיון להפגין נוכחות בשטח. לבוא עם המשפחות ולעשות פיקניק בטבע. כשתושבי השכונה הוותיקים רואים אותנו כאן, זה מחזק אותם יותר מכל סיור שגרתי של ראש העיר". מה באמת עושה רון חולדאי לגבי המסתננים? חיים גורן, המועמד הטרי לבחירות לעיריית תל אביב, בוחר לענות. הוא אמנם נזהר בלשונו, אבל המציאות, לטענתו, מדברת בעד עצמה. "עד היום ראש העיר לא עשה מאמצים עילאיים כדי לשנות את פני השכונה. אמנם אי אפשר לומר עליו שהוא לא בא לבקר או מתעלם מאיתנו, אבל אנחנו מצפים ממנו שילך לשר הפנים ויהפוך שולחנות אצלו בלשכה כדי שהמצב ישתנה. לא מזמן הוא הגיע לכאן לסיור, ראה איך העובדים הזרים מרימים ראש, ולמרות זאת בחר לומר לנו שמבחינתו אין פתרון". למה? "את זה תצטרכי לשאול אותו. לנו הוא אמר 'אני לא יכול לטפל בבעיה הזו, זו משימה לאומית שהממשלה אחראית עליה, וביבי הוא זה שצריך לתת הוראה מלמעלה. לא אני ולא אתם נצליח להזיז דברים בלי אישור סופי מהממשלה". ואתה מאמין לו? "ברמה האישית, כן. יכול להיות שהוא מאוד משתדל, אבל בשטח שום דבר לא זז. אני הייתי מציע לראש העיר שלנו להתחיל לאכוף את החוק בצורה הבסיסית ביותר, ולהחמיר בענישה עם עבריינים סודנים. ענישה מחמירה מורידה פלאים את רמת הפשיעה באזור, ואת הנתון הזה הוא בטח יודע". השמש מתחילה לשקוע. אני נפרדת מחברי גרעין שפירא ומעיפה מבט אחרון בבתים הצבעוניים, לא לפני שעמיחי מסכם לי למה, בכל זאת, כדאי לבוא לגור בשכונה. "גרעין שכונת שפירא נמצא בתנופת קליטה נהדרת. יש משפחות רבות שרוצות להגיע ולקחת חלק בעשייה החינוכית, שהיא היום צו השעה לדור העתיד של החברה הישראלית. הדירות כאן זולות באופן משמעותי מכל פרויקט בנייה אחר בתל אביב, והתושבים כאן פשוט נהדרים וחמים. שכונת שפירא נגישה לכל חלקי העיר, ואם ממש מתחשק למישהו מאיתנו ללכת לעזריאלי, אז יש לו פחות מעשר דקות נסיעה. ובכלל, בשנה האחרונה השכונה לא מפסיקה להתחדש וקבלני בנייה, בסיוע של העירייה, משפצים ומחדשים בנייני מגורים ובתי כנסת משנים עברו. אני קורא לכולם להגיע ולחוות את תל אביב מהזווית שלנו. תל אביב ערכית, תרבותית ומלאת קסם, כמו שהייתה פעם, לפני חמישים שנה. ורבותיי, ההיסטוריה אכן חוזרת".
