אתמול ליוויתי את הבת שלי ביומה הראשון בכיתה א', כמו המון הורים אחרים ברחבי הארץ. בשבילי זה היה יום מיוחד כמו כולם. כמו כולם? לא ממש. עבורי זה היה יום מיוחד עם ילדה מיוחדת. אצלנו המעבר לכיתה א' בכלל לא היה ברור ולא מובן, ולווה בשנה שלמה של התלבטות וחששות. אולי יתאים לה להישאר בגן? איזה בית ספר יתאים לה? איך היא תסתדר? חלק מההורים ודאי ראו יום זה כמובן מאליו, הילד הגיע לגיל המתאים והוא עולה לכיתה א' עם חבריו. המסלול בו ילך בחיים כבר ברור וידוע, בעוד שש שנים יסיים את בית הספר היסודי, ויעבור לחטיבת הביניים ואחר כך לתיכון. ישיבה, צבא או שירות לאומי, חתונה, ילדים... כאמא לילדה מיוחדת אני יכולה להגיד ששום דבר לא מובן מאליו. הצעד הראשון, המילה הראשונה, המשפט הראשון, אכילה עצמאית, עלייה במדרגות, טיפוס על סולם, גמילה מחיתולים – כל שלב לווה בהמון עבודה בבית, וכמובן גם בעזרת המטפלים הפרא-רפואיים שעזרו לנו להתקדם כל הזמן. יש לי עוד ילדים, ואני יודעת כמה כיף זה שהילד עושה פתאום את הצעד הראשון ומפתיע אותנו. גם הילדה שלנו מפתיעה אותנו כל פעם מחדש – אנו עובדים במשך שנה שלמה על עלייה במדרגות, עולים ויורדים שוב ושוב ומעודדים אותה להצליח, ואז פתאום היא מפתיעה אותנו – אחרי שנה של עבודה ללא הצלחה רבה, פתאום יום אחד היא מצליחה ועולה לבד. אין מילים לתאר את ההתרגשות שבהצלחה אחרי עבודה רבה כל כך. כבר בחילת השנה בגן חובה התחלנו כמובן לחשוב על כיתה א'. המרפאה בעיסוק הודיעה לי: אני מתכוונת ללמד אותה לכתוב את השם שלה לבד. אמרתי לה 'בהצלחה' עם חיוך, וממש לא האמנתי שזה יקרה. מספר חודשים לאחר מכן הבת שלי חזרה עם ציור מהגן. בראש הציור התנוסס שמה. לפי הכתב היה ניתן לזהות שלא הגננת כתבה אותו. האושר הציף אותי... זה היה יום אחד לפני ארבע שנים כשהשמיים נפלו לנו על הראש. בתום האבחון שבתנו עברה הסבירו לנו שהמצב לא פשוט ושיש לה מכלול של בעיות. יצאנו מהחדר עם ילדה בת שנה וחצי שלא ידעה אפילו לעמוד לבד, דמעות בעיניים, המון סימני שאלה, וצרור דפים עם הפניות לבדיקות. מאז עברנו כברת דרך. גילינו שעם אמונה, ביטחון, סבלנות והרבה מאמץ, אנו מגיעים לתוצאות טובות מאד. לימדנו את הבת שלנו לאכול לבד, להתלבש לבד, לטפס על מתקנים, ואפילו - לאחר שנתיים של סבלנות, סבלנות ועוד קצת סבלנות - הצלחנו לגמול אותה מחיתולים (בגיל 5...). לפעמים המשפחה או חברים מסתכלים עלינו כמשוגעים, כשהם רואים אותה מתאמצת לעלות על מתקן בגן השעשועים וההורים שלה עומדים ומסתכלים בשקט ולא עוזרים לה. לא פעם ולא פעמיים סבתא אמרה לנו – די! תשימו לה חיתול וזהו, היא לא גמולה. השתדלנו לענות בנימוס ולהתעלם מהמבטים. אנחנו בטוחים בצדקת דרכנו. היא מנסה ומנסה שוב ושוב, ובסוף היא מצליחה. אין ייאוש... ברוך ה' החלטנו בלב שלם לשלוח אותה לבית ספר מיוחד בירושלים. אתמול קמתי מוקדם אחרי שלושה לילות כמעט ללא שינה מרוב מתח ודאגה, השארתי בבית ילדה מתוקה בת 3 שעולה לגן בלי אמא (סבתא באה במקומי) ועוד ילד מדהים שעולה לכיתה ו', ועליתי על ההסעה לכיתה א'. הלב מנסה להתחלק אבל הגוף יכול להיות רק במקום אחד. הגעתי לכיתה א' עם ילדה מלאת קסם וחייכנית, מאושרת מעצם העובדה שהיא עולה לכיתה א'. היא נכנסה לכיתה ואמרה לי – "אמא לכי, אני צריכה להיות בבית ספר לבד". תהיתי בלבי, למה בעצם עשיתי את הדרך הארוכה בהסעה אם אני מיותרת... אבל ידעתי שנוכחתי משרה עליה ביטחון. אנו מאמינים שהיא מסוגלת לשבת בכיתה א' וללמוד לכתוב ולקרוא, אך יודעים כמובן שעבודה רבה לפנינו. עדיין חוששים מהנסיעות הארוכות והמרחק מהבית, אך בטוחים שבית הספר יקדם אותה ויצמיח אותה. עכשיו אנחנו מחכים שהיא תפתיע אותנו... המאמר פורסם במתנחלות ברשת - בלוג המתנחלים
