בצהרי יומה השישי של מלחמת יום הכיפורים, ט"ז בתשרי תשל"ד, בשעה 14:30, התכנסה ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר להחליט על הצעדים הבאים של המלחמה. הציבור הישראלי, הגם שלא היה מודע לכל המתרחש בזירות הלחימה בגולן ובסיני, כבר החל להפנים את העובדה שהמלחמה הזו, בניגוד לשתי קודמותיה, תארך יותר משישה ימים. האווירה בישיבת הממשלה הייתה גם היא כבדה. ממשלת ישראל עמדה על סף החלטה שמשמעותה הייתה שאת המלחמה הזאת תסיים ישראל כמדינה מובסת שהפסידה הפסד צבאי במלחמה. אבל אז התרחש אירוע דרמטית שחולל שינוי מקצה לקצה. "ה' הכביד את לב מלך מצרים" מלחמת יום הכיפורים נחשבת עד היום בתודעה הלאומית ההיסטורית ככישלון צבאי, אולם לא ברור לגמרי למה. מנקודת מבט צבאית טהורה מלחמה זו, שנפתחה בנסיבות הגרועות ביותר מבחינת ישראל והטובות ביותר מבחינת מצרים וסוריה, הסתיימה בניצחון מוחלט של כוחות צה"ל. מצרים נחשבה למדינה הערבית המובילה, אבל האיום הקיומי האמיתי בא דווקא מצפון, כאשר צבא סוריה פרץ את קווי החזית, השתלט על מחצית הגולן והתייצב בעמדה שבה הדרך לטבריה ולגליל הייתה פתוחה ללא כוחות ישראליים משמעותיים שיכלו לבלום אותה. עד היום לא ידוע בוודאות מה הייתה הסיבה ששתי חטיבות השריון הסוריות שנעו דרומה ביום השני למלחמה ועברו את רמת מגשימים, עצרו במקומן ולא המשיכו במורדות המערביים של הגולן לעבר הכנרת. שום כוח ישראלי לא חצץ באותו יום בינן לבין הגליל. זה היה אחד הניסים הגלויים של המלחמה. בצהרי ה-12 באוקטובר, יומה השישי של המלחמה, הסכנה הקיומית על המדינה, שריחפה ביומיים הראשונים של המלחמה, כבר חלפה לחלוטין. בחזית הסורית התהפך הגלגל. מתקפת הנגד בצפון נחלה הצלחה. לאחר קרב מר ב8 וב9 באוקטובר, נהדפו הסורים מזרחה. ב10 באוקטובר חזרו הסורים אל קווי הפסקת האש של 1967, "הקו הסגול", לאחר שנגרמו להם אבדות כבדות. באזור עמק הבכא בלבד נותרו 300 טנקים ונגמ"שים סוריים פגועים או נטושים. למחרת, חג ראשון של סוכות, החלה מתקפת הנגד של צה"ל אל תוך שטח סוריה. שונה היה המצב בחזית המצרית. שתי הארמיות שצלחו את התעלה, השנייה והשלישית, התבססו במקומן. מתקפת הנגד של צה"ל ב8 באוקטובר, שנועדה לגרש את המצרים מהגדה המזרחית של תעלת סואץ ולהשתלט מחדש על כל השטח שהיה בידינו עד פרוץ המלחמה, נכשלה כישלון חרוץ. בין ישראל ומצרים נערכה מלחמת התשה, שכונתה בתקשורת בשם "קרבות הבלימה", על אף ששום בלימה כבר לא הייתה בהם. המצרים לא ניסו להתקדם, צה"ל לא ניסה להדוף אותם. שני הצדדים נקלעו למלחמת התשה ללא כל הכרעה. האפשרות של מלחמת התשה ממושכת בחזית סיני הפכה להיות מוחשית. במטכ"ל ובממשלה הבינו שהמלחמה המתמשכת הזו היא מעבר ליכולתה של מדינת ישראל. המצב הסטטי הזה היה בלתי נסבל. מה עוד שב10 באוקטובר החלו הרוסים שולחים רכבת אווירית לסוריה ולמצרים. בצה"ל חששו שדווקא כאשר הגלגל מתחיל להתהפך, אחרי הניצחונות בגולן והקו שהתייצב מול המצרים, המאזן יופר על ידי המשלוחים של אותה רכבת אווירית. ב-12 באוקטובר הגיע אל נשיא מצרים סאדאת שגריר בריטניה במצרים, עם הצעה שלדבריו הגיעה משר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר, להפסקת אש מיידית – כל הצבאות יעצרו בקווים הקיימים, ומיד אחר כך יחל תהליך מדיני. הצעה כזו הייתה יכולה להיות אחד הניצחונות הסוחפים של סאדאת: צבא מצרים יישאר משני עברי התעלה, צה"ל לא צלח את התעלה מערבה, חיל האוויר הישראלי ספג אבדות כבדות, מאות חיילי צה"ל כבר נפלו בקרבות – והחשוב מכול: יתחיל תהליך מדיני שבו סאדאת יקבל את חצי האי סיני. אחרי שהשגריר הבריטי עזב את לשכת סאדאת, הגיע לסאדאת שדר משר החוץ הסובייטי קוסיגין: אני בדרך אליך כדי לסכם איתך על הפסקת אש. הרוסים, מסתבר, לא היו אופטימיים כמו סאדאת. ההיסטוריון בני מיכלסון, לשעבר ראש מחלקת ההיסטוריה בצה"ל, מספר בשיחה עם 'בשבע', שהרוסים העלו את יוזמתם לאחר שראו איך השריון הסורי הושמד ב9 בחודש, ולכן באו לאמריקנים בהצעה שהוצעה גם לישראל, שהבריטים יעלו במועצת הביטחון הצעה להפסקת אש. מיכלסון אומר שבישראל כבר השיבו לארה"ב: "אם תציעו הצעה כזו, נהיה מוכנים להגיד כן". אבל למזלה הטוב של מדינת ישראל, "הקב"ה הכביד את לב מלך מצרים". סאדאת היה משוכנע באותו רגע שהוא עשוי לצבור הישגים נוספים, ודחה את ההצעה. בפועל, אומר מיכלסון, ההצעה לא הבשילה לא בגלל ישראל, אלא בגלל שסאדאת אמר לא. הפיקוד מרים ידיים במצב הזה כינסה ראש הממשלה גולדה מאיר ב12 באוקטובר דיון מכריע בשאלת המשך הלחימה. בדיון השתתפו שר הביטחון משה דיין, השרים ישראל גלילי ויגאל אלון, הרמטכ"ל רב אלוף דוד אלעזר, השר חיים בר-לב ששימש בפועל מפקד חזית הדרום בדרגת רא"ל במיל', סגן הרמטכ"ל האלוף ישראל טל, ראש המוסד צבי זמיר וראש אמ"ן אלי זעירא. הדיון נסב על ההצעה, האם להתחיל במהלך שיביא לצליחת תעלת סואץ לגדה המערבית שלה, במטרה לאלץ את המצרים לבקש הפסקת אש. סא"ל במיל' אלי דקל, ששירת בזמן המלחמה במחלקת המחקר באמ"ן בזירה המצרית, מספר ל'בשבע' שהיה זה אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן שלחץ בכל הכוח על חיים בר-לב לצלוח את התעלה, ואף שכנע אותו. "התוכנית הייתה ששתי אוגדות, של שרון ושל ברן, עם כ600 טנקים "על הנייר", יתקפו את הכוח המצרי בין האגם המר הגדול לאגם תמסח. שם היו כ200 טנקים מצריים. מעבר לתעלה, בגזרה המערבית, היו עוד 160 טנקים בערך. בסך הכול היו מעבר לתעלה 440 טנקים. כלומר: מדובר היה בקרב של 600 טנקים ישראליים מול 600 טנקים מצריים. הכול על הנייר, כי בשני הצדדים חלק מהטנקים נפגעו", אומר אלי דקל. המשמעות הייתה ברורה: צליחה במצב כזה, כשרוב השריון המצרי עדיין היה ממערב לתעלה, תביא לקרבות קשים עם השריון המצרי הטרי והרענן שעדיין לא השתתף בלחימה, עד כדי סיכון המהלך כולו. המשתתפים בישיבה נחלקו בדעותיהם, האם לצלוח מיידית את התעלה או להמתין עד שדיוויזיות השריון המצריות יחצו אותה מזרחה, בהתאם לתוכנית המלחמה המקורית שהייתה בידי צה"ל, ואז להשמידן. איש מאנשי הצבא לא ידע אם מהלך כזה יתבצע בכלל, ואם כן מתי. דווקא אנשי הצבא שישבו בדיון היו אלו שניסו לנווט את הממשלה לקבל החלטה על הפסקת אש – כשכל תעלת סואץ בידי מצרים וצה"ל לא השתלט ולו על דונם אחד של שטח מצרי ממערב לתעלה, בניגוד למציאות בחזית הצפון. חיים בר-לב אמר: "בשונה מסוריה, לא ניתן לגרום למצרים לבקש הפסקת אש, אלא אם צבא מצרים יהיה במצב קשה והמשטר במצרים ירגיש שקיומו נתון בסכנה. לא ניתן להשיג זאת מצִדה המזרחי של התעלה. ניסיון לחסל מאחזים (מצריים – ח"ה) בצד זה כרוך במחיר כבד... האלטרנטיבה שעומדת על הפרק, ולי אין הצעה אחרת, היא צליחה בכוח של שתי אוגדות, אל מעבר לתעלת סואץ. אני לא בטוח שמהלך זה יביא אותם למחשבה שטוב, מספיק להם והם מוכנים להפסקת אש כזאת או אחרת, אבל זה המהלך היזום היחידי שיש לו סיכוי סביר להוציא את הצבא המצרי משיווי משקלו". סגן הרמטכ"ל, אלוף ישראל טל, חלק מהותית על דברי מפקדו. הוא טען שלא כדאי לצלוח, והצביע על מספר הימורים וסיכונים בתוכניתו של בר-לב, בעיקר בבעיות ההנדסה הקשות הכרוכות בצליחה, אך גם בכך שאין ודאות שאחרי הצליחה המצרים יסכימו להפסקת אש. "במידה ולא תושג הכרעה מהירה וצה"ל ייאלץ להמשיך ולהילחם – יורע מצבו של חיל האוויר במקום להשתפר", הזהיר טל. הנאום של טל, כותב רונן ברגמן בספרו 'זמן אמת', שהיה שקול והגיוני מאוד, הפיג את האופטימיות של המשתתפים בישיבה. בעצם, טל רמז שעל מדינת שראל להסכין לנוכחות כוחות מצריים בגדה המזרחית של תעלת סואץ. היה ברור לכולם כי אם הפסקת האש תוחל על הקווים הקיימים, הרי שבמידה רבה מצרים בעצם ניצחה במלחמה הזו. גם הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) אמר דברים לא פחות קשים: "צה"ל הגיע לשלב שבו הוא זקוק להפסקת אש... אם זו תהיה תקופה שאין בה הפסקת אש, ויש בה פעילות צבאית – הייתי מגדיר זאת כמלחמת התשה בגבולות נוראים, כשכל עם ישראל מגויס ואי אפשר לעשות ראורגניזציה ובינוי מחדש של כוחות...". משמעות דבריו של דדו הייתה ברורה: הרמטכ"ל ממליץ לסיים את המלחמה כעת, או לכל המאוחר בתוך יומיים, עד 14 באוקטובר, כשהמצרים כבשו שטחים מישראל, וישראל לעומתה לא כבשה שום טריטוריה מצרית. מהלך כזה, אם היה מתקבל, היה מהווה הודאה ישראלית בתבוסה במלחמה מול מצרים. בזכות השקר המצרי אלא שאז, כותב ברגמן, דקות לאחר הנאומים המדכדכים של סגן הרמטכ"ל ושל הרמטכ"ל בישיבת הממשלה, כשההודאה בתבוסה הסתמנה כדבר הריאלי, חלה תפנית דרמטית. אחת המזכירות בלשכת ראש הממשלה נכנסה בבהילות פנימה וביקשה מצבי זמיר, ראש המוסד, לצאת החוצה לצורך קבלת ידיעה חשובה מראש הלשכה שלו, פרדי עיני. זמן קצר לפני כן קלטה האנטנה שהייתה מוצבת בקומה 9 במטה המוסד ידיעה שהצביעה על פעולה צפויה של הצבא המצרי. זו הייתה אנטנה שפעלה כגיבוי לאמצעי האיסוף של אמ"ן. על פי הידיעה, הייתה צפויה הנחתה של יחידות קומנדו מצריות באזור מעברי הגידי והמיתלה בעומק סיני, שני המעברים האסטרטגיים ששליטה עליהם מאפשרת שליטה על כל התנועה בצפון חצי האי. רל"ש ראש המוסד, פרדי עיני, ובכיר נוסף במוסד הם שקלטו את ההודעה. אנשי המוסד השוו את המידע עם התוכנית המצרית שהכירו לפני כן. המשמעות, על פי התוכנית המצרית שהייתה בידי צה"ל, הייתה שהשלב השני במתקפה המצרית עומד להיפתח, ובעקבותיו עתידות לצלוח את התעלה מזרחה הדיוויזיות המצריות שנותרו בגדה המערבית, לקראת מתקפה מחודשת על השריון של צה"ל. עיני מיהר להזעיק את זמיר מישיבת הממשלה. על בסיס המידע הזה, אחרי שנותחו כל המשמעויות שלו, חזר צבי זמיר לישיבת הממשלה והודיע לשרים: בשבת או ביום ראשון יופעלו שלוש חטיבות צנחנים מצריות שהוצנחו לאזור ביר גפגפה והמיתלה, כלומר אזור המעברים. הרמטכ"ל, שעד אותו רגע תמך בהפסקת האש, הודיע מיד כי הוא אינו תומך עוד בהפסקת אש, והמליץ להמתין למתקפה המצרית שאחרי הבסתה צה"ל יעבור למתקפת נגד שתשנה את המצב מן היסוד. המלצתו התקבלה. האלוף טל שינה גישה באופן מוחלט ואמר כי מדובר במפנה של ממש: "לא ייתכן שלא יתפוצצו מאות טנקים ויבערו בשדה הקרב. זו תהיה מכה דרמטית וסנסציונית שאין דוגמתה, וזה יוציא את האוויר מהמפרשים של האופנסיבה המצרית ויפוצץ את הבלון, בתנאי שנכין את הקרב הזה". החלטת הממשלה הייתה שצה"ל ימתין למתקפה המצרית, ובמקביל יכין את הכוחות לצליחה. המשתתפים בישיבה לא ידעו באותה עת מה שאנחנו יודעים כיום בוודאות: סאדאת לא הונה רק את ישראל, מעשה לגיטימי כשמדובר במדינות אויבות, אלא גם את נשיא סוריה אסד, בן בריתו ושותפו להתקפה על ישראל. בהוראת סאדאת הכין הצבא המצרי שתי תוכניות מלחמה. אחת שהוצגה לסורים, ואחת שיועדה לביצוע. בתוכנית שהוצגה לסורים, תוכנית 'הצריחים הגבוהים' (שנקראה "פעולה 41") שאותה המודיעין הישראלי הצליח להשיג, היה הצבא המצרי אמור, אחרי צליחת התעלה, לפרוץ קדימה לעומק סיני בניסיון להשתלט על מעברי הגידי והמיתלה. אסד היה מרוצה, שכן פירוש הדבר היה שצה"ל יהיה עסוק גם בחזית המצרית, והדבר יקל על פעילות כוחותיו. אבל לסאדאת לא הייתה שום כוונה לבצע את התוכנית שהציג לשותפו. בתוכנית לביצוע, 'גרניט 2', הצבא המצרי לא התכוון לחרוג מתחום ה10 ק"מ מתעלת סואץ מזרחה, כדי שלא לצאת מתחום "מטריית הטילים" – טילי הנ"מ (נגד מטוסים) שהיו ממערב לתעלה וכיסו טווח של 10 קילומטרים מזרחה. גנרל סעד אשאזלי כתב אחרי המלחמה שתוכנית צבא מצרים הייתה לכבוש רצועה לאורך תעלת סואץ ולמנף זאת למשא ומתן מדיני. "היה לנו ברור שלא נצליח לכבוש את כל סיני", אמר, "ולא רציתי שנצא מטווח סוללות הנ"מ, כי אז ניפגע על ידי חיל האוויר הישראלי". אסד לא ידע על כך דבר. אלא שהכישלון הסורי בגולן אילץ את סאדאת לשנות את תוכניותיו. הסורים לחצו על סאדאת שיורה לצבא מצרים לצאת להתקפה, כדי להקל עליהם את הלחץ של צה"ל שכבר נגס בשטח סוריה עצמה. בסופו של דבר, לפחות על פי שאזלי, מצרים יצאה להתקפה בגלל לחץ של סוריה וברית המועצות. בתוך יממה התגלה המידע המודיעיני הזה כמדויק. אור ליום ראשון, י"ח בתשרי, הנחית צבא מצרים מאה לוחמי קומנדו במרחק של ארבעה קילומטרים ממפקדת האוגדה של אריאל שרון. כוח מסיירת שקד נכנס לקרב קשה מול המצרים, שהסתיים ב90 הרוגים מקרב חיילי הקומנדו המצרי ושני הרוגים של צה"ל. זה היה רק חלק מכוח הקומנדו שהמצרים תכננו להנחית בסיני. בסופו של דבר לא הונחתו צנחנים במעברי הגידי והמיתלה. הגנרל חוטף התקף לב אבל זו הייתה רק ההתחלה. שעות ספורות לאחר מכן פתחו המצרים באש ארטילרית כבדה לאורך כל הגזרה ושלחו 1,200 טנקים יחד עם עשרות אלפי חיילים במסגרת הארמיות השנייה והשלישית. בצד הישראלי חיכו להם כ750 טנקים עם אלפי חיילים במסגרת שלוש אוגדות. המצרים ניסו לחדור את קווי ההגנה של צה"ל בשישה ניסיונות שונים. במשך כל אותו יום התחולל קרב שריון בשריון, כשהצבא המצרי מתאמץ לפרוץ בארבעה מקומות. הקרב העיקרי התנהל בגזרה המרכזית, נגד כוחותיו של שרון, ובאותו יום הושמדו בו 110 טנקים. בגזרה הצפונית התנהלה מערכה נגד יחידות מהארמיה המצרית השלישית. בערבו של אותו יום התברר שהמצרים איבדו יותר מ200 טנקים. הניצחון הישראלי היה מוחלט. חיים בר-לב התקשר לראש הממשלה גולדה מאיר ואמר לה את המשפט הכל כך אופייני: "המצרים חזרו לעצמם, וכך גם אנחנו". המצרים חזרו לעצמם, גם בכך שחזרו לדווח דיווחים שקריים, כמו הודעתם באותו יום כי "150 טנקי אויב הושמדו. 100 טנקים שלנו הושמדו". זו הייתה הפעם האחרונה שהמצרים יזמו מהלך כלשהו במלחמה. מכאן ואילך הייתה היוזמה בידי צה"ל עד סוף המלחמה, כשהמצרים רק מגיבים על הצעדים של צה"ל. באותו ערב התכנסה ממשלת ישראל לישיבה נוספת, שבסיומה התקבלה ההחלטה הבאה: "צה"ל יעבור למתקפה בחזית המצרית, יצלח את התעלה וישמיד את הצבא המצרי בשני עברי התעלה... צה"ל ימשיך לתקוף על מנת להשמיד את הצבא הסורי ויבלום בפיקוד המרכז. כל זאת החל מהשעה 19:00 ב15 באוקטובר 1973". הרמטכ"ל המצרי דאז, סעד א-דין שאזלי, כותב בספרו שמפקדי הארמיות בסיני התנגדו למתקפה המצרית, אבל הוא הבהיר להם שמדובר בפקודה מלמעלה. "כאן", אומר אלי דקל, "החלה שרשרת אירועים שרק ההשגחה העליונה יכלה לקבוע: נוכח התנגדות מפקדי הארמיות החליט שר ההגנה המצרי לדחות את ההתקפה ביום, מה13 ל14 באוקטובר. ב13 באוקטובר, יום שבת, חטף מפקד הארמיה השנייה הגנרל מאמון התקף לב, אך למרות זאת סירב להתפנות לבית חולים בקהיר. מכיוון שנשאר בשטח, ממלא מקומו לא ידע עד כמה הוא באמת המפקד – וכך נוצר מצב שערב ההתקפה, הארמיה השנייה הייתה בלי מפקד ברור. "לקראת המתקפה המצרית, חטיבת השריון המצרית שחנתה בין אגם תמסח לאגם המר הגדול, וסופחה לדיוויזיית החי"ר 16, הצטרפה לכוח התוקף בצפון סיני לכיוון טסה, שם ישבה מפקדתו של אריק שרון. דיוויזיית החי"ר המצרית מס' 16 נשארה ללא השריון שהגן עליה על חוף התעלה. בעוד המצרים מלקקים את פצעיהם, צה"ל נע לאורך תעלת סואץ מדרום לצפון, מצפון האגם המר הגדול לאגם תמסח, בעורף דיוויזיה 16 שנותרה כאמור ללא הגנת חטיבת השריון. שם נלחם צה"ל בשרידי כוחות מצריים והשתלט על קו המים ששימש אותו לצליחת התעלה. כשצה"ל חצה את התעלה, הוא מצא בצד השני כוחות שריון דלילים - כ20 טנקים בגזרת הפריצה, ועוד 160 טנקים, במקום 440, פרוסים לכל אורך התעלה. כשהצנחנים חצו את התעלה, הם לא נתקלו בשום כוח רציני. השריון חיסל את בסיסי הטילים וכך יצר את המסדרון הנחוץ לחיל האוויר, לפעול משוחרר מאימת הטילים". ב15 באוקטובר החלו ההכנות לצליחת התעלה, שבוצעה באותו לילה, אור לכ' בתשרי תשל"ד. מכאן ואילך צה"ל תקף והמצרים התגוננו, עד לסיום המלחמה בעומק השטח המצרי, 101 ק"מ מקהיר, כשצה"ל מכתר ארמיה מצרית שלמה, הארמיה השלישית. זו צלחה אמנם בראשית המלחמה את התעלה והתבססה ממזרח לה, בגדה הדרומית, אך סיימה את המלחמה כשהיא מנותקת לחלוטין מהעורף ומכותרת מכל עבר בידי צה"ל. המצרים לא עמדו ביעדים בני מיכלסון משוכנע שהניצחון הישראלי אפילו גדול יותר, ונקודת המפנה התחילה הרבה לפני המתקפה של 14 באוקטובר. "למצרים הייתה מטרה לצלוח את התעלה ולהקים ראשי גשר דיוויזיוני במרחק של 8 ק"מ, וראש גשר ארמיוני (בסדר גודל של ארמיה) במרחק של 12 ק"מ. הם לא הגיעו אפילו למצב הזה. צה"ל בלם אותם במרחק של בין 5 ל-7 ק"מ מהתעלה". לדעתו, למצרים כן הייתה תוכנית להגיע עד למעברי הגידי והמיתלה, "אבל אפילו את שלב א' הם לא הצליחו לבצע". מיכלסון מספר על כישלון מצרי מהדהד נוסף במלחמה. "הייתה להם משימה של כיבוש רצועת החוף המערבית של סיני, עד עיר הנפט אבו-רודס. המאמץ הזה נכשל כשהשמדנו את הכוחות המיוחדים המצריים שנחתו במרחב שלמה, וחיל הים השמיד את הכוחות שעוד היו בנמל מרסה מטרוח. כוחות קומנדו וצנחנים הושמדו, חלקם על הקרקע וחלקם עוד באוויר. חלק מהכוחות המצריים הצליחו לנחות בדרום סיני, אבל הם נרדפו עד סוף המלחמה על ידי כוחות מרש"ל (מרחב שלמה). עד סוף המלחמה עצרנו מעל 300 שבויים מצריים". מיכלסון מוסיף כי ב10 באוקטובר שלחו המצרים את חטיבת חי"ר ממוכן מספר 1 דרומה, לחבור לאותם כוחות קומנדו שהשמידה ישראל. "הם לא ידעו שהשמדנו את כוחות הקומנדו שלהם, וכוח השריון הושמד לחלוטין ב10 באוקטובר". מלחמת יום הכיפורים הסתיימה בניצחון צבאי ישראלי חד משמעי. "המלחמה התחילה בהפתעה מוחלטת גם בצפון וגם בדרום. כמו הפלישה הגרמנית לרוסיה או פרל הרבור", אומר בני מיכלסון, "כשאתה בודק תוך כמה זמן הם עברו להתקפת נגד, תגלה שהרוסים תקפו חצי שנה אחר כך, והאמריקנים הצליחו לעשות זאת רק ארבעה חודשים אחרי ההתקפה. כאן בתוך ארבעה ימים צה"ל הפך את המצב על פיו, ובתוך 18 יום הביא את התוקפים לבקש הפסקת אש". אם המלחמה הסתיימה בניצחון צבאי, מדוע בתודעה הישראלית היא נתפסת ככישלון? מכמה סיבות. הראשונה - האבידות הכבדות בנפש. כ2,350 חיילים נהרגו בקרבות. בישראל לא מתנחמים בעובדה שהאבידות בצד השני היו כבדות לאין ערוך: כ3,500 סורים וכ15,000 מצרים נהרגו בקרבות. הסיבה השנייה: לראשונה מאז מלחמת העצמאות הצליחו כוחות ערביים לכבוש במהלך צבאי שטחים שהיו בידינו לפני המלחמה, ואשר צה"ל לא הצליח לכבוש בחזרה. בחזית הצפון צה"ל אמנם שחרר מחדש את כל רמת הגולן, בתוספת שטח נוסף מסוריה ואת רכס החרמון כולו (שישראל נסוגה ממנו במסגרת הסכם הפרדת הכוחות שמונה חודשים אחרי המלחמה). אבל בחזית המצרית, המצרים השתלטו מחדש על רוב תעלת סואץ בתוספת רצועה לאורכה ברוחב כמה קילומטרים. העובדה שצה"ל סיים את המלחמה כשהוא במרחק 100 ק"מ מהבירה המצרית, לא הקלה על תחושת הכישלון. והייתה סיבה נוספת: המחדל המודיעיני. מלחמת יום הכיפורים נפתחה בהפתעה כמעט מוחלטת, והכישלון המודיעיני זעק לשמיים. עד לבוקרו של יום הכיפורים לא ידעה הצמרת הישראלית בוודאות שמצרים וסוריה עומדות לתקוף ביום הקדוש. רק המידע שהביא ל'מוסד' הסוכן החשאי אשראף מורוואן, יועץ סתרים של נשיא מצרים סאדאת, בערב יום הכיפורים, הבהיר חד משמעית שמתקפה מתואמת צפויה באותו יום – וגם אז לא היה ברור באיזו שעה היא תפרוץ. מבחינה צבאית גרידא אין ספק שישראל זכתה לניצחון צבאי מרשים לאחר המכה שספגה בימים הראשונים. אולם הצלחתה הראשונית של מצרים בצליחת תעלת סואץ ובכיבוש קו בר-לב גרמה לפסיכוזה הישראלית שבעטיה הסכימה ישראל לבסוף לוותר על כל חצי האי סיני ולסגת עד לסנטימטר האחרון של הגבול הבינלאומי, קו רפיח-אילת, בתמורה להסכם השלום עם מצרים.
