מרכבות ארגמן. שאלות ותשובות, חלק ראשון. חקרי הלכות ובירורי דינים להלכה ולמעשה על ד' חלקי שלחן ערוך. מאיר אליהו. ירושלים, תשע"ג. שפג עמ' (3897818052) בשנה-שנתיים האחרונות רבים נוהרים לשיעוריו של הרב מאיר אליהו שליט"א מירושלים (אין קשר משפחתי לגר"מ אליהו זצ"ל) ברחבי הארץ. מדובר בתלמיד חכם צעיר שהחל את דרכו בעולם התורה רק בגיל הבחרות - אך בהתמדה מיוחדת עלה והתעלה באופן יוצא מן הכלל, ומאז שובו מארה"ב, בה שימש במשך כמה שנים כרב קהילה, הוא החל בהרבצת תורה בכמויות ובאיכויות מיוחדות. הבקיאות המדהימה שהוא מפגין (כולל מִספר העמוד שבו נמצא המקור שצוטט בכל אחת מהמהדורות של הספר המדובר!), רוחב האופקים, השילוב של אגדה והלכה, נגלה ונסתר, והסגנון הרבני הרהוט והמושך, מעוררים השתאות. מקורביו גם הקימו אתר אינטרנט המכיל חלק משיעוריו, ובו בין השאר מדור שו"ת שבו כבר כאלף תשובות, ורשימת השיעורים השבועיים שהרב מעביר בבתי כנסת היזדים ומוסאיוף בשכונת הבוכרים ובכל רחבי הארץ. בימים אלו נוסף לתורתו שבעל פה הספר 'מרכבות ארגמן', ובו ל"ח תשובות להלכה בכל חלקי השו"ע. בסימנים יג-טו הוא דן בהרחבה ביחס הראוי לקרובים שאינם שומרים מצוות, ובין השאר האם יש מקום לבקש ברכה מסנדק מחלל שבת (עדיף לדעתו במקרה זה להתברך מהמוהל), ומה דין כיבוד הורים וסבים שאינם שומרים מצוות (צריך לכבדם ואפשר אף להתברך מהם). בהמשך מובאת תשובה ארוכה (22 עמודים!) המוכיחה שאין סיבה להימנע משידוך עם בעל תשובה בן תורה, ולדעת המחבר אף מותר לו להעלים את היותו חוזר בתשובה מהמשודכת והוריה (פוסקים רבים התירו להעלים את הפרט הזה; בודדים התירו גם לשקר ממש). התשובה האחרונה בספר דנה בשאלה האם מותר לתלמיד חכם למחול למי שביזה אותו ברבים - או שאינו רשאי למחול על כבוד התורה. המסקנה היא שאחרי שהפוגע יתנצל ברבים יש לתלמיד חכם למחול לו לפנים משורת הדין. ספר מיוחד מאת תלמיד חכם מיוחד. ירושתנו. ספר שנה לתורתם של חכמי אשכנז אורחותיהם ומנהגיהם, מסורות וזכרונות, מחקרים וסקירות. כולל לוח מנהגי בית הכנסת לשנת תשע"ד. ספר שביעי. בני ברק, מכון מורשת אשכנז, תשע"ד. תסב+18 עמ' (yerushaseinu@gmail.com) קשה מאוד לתמצת בכמה עשרות מילים קובץ כה מלא וגדוש בחומרים תורניים ומחקריים מן השורה הראשונה. 23 מאמרים בכרך, בהם אחד באנגלית – מחקר מקיף על דמותו ותורתו של בעל התוספות רבי אליעזר מטוך מאת הרב אריה ליבוביץ מישיבת שעלבים, ועוד כמניין תגובות והערות. בולטים מאמרם של פרופ' י"ש שפיגל על תולדותיהן של המצות הדקות שכולנו אוכלים היום, בניגוד למנהג אשכנז הקדום (עד לפני כמה דורות!) לאכול מצות עבות "כאצבע" ואף יותר; של הרב י"י הלפרין על מקורו והתפתחותו של המנהג שלא לאכול שרויה בפסח; מחקר מקיף על גווילי ספר התורה שנשדדו מקהילת ארפורט שבגרמניה בפוגרום בעיצומה של התפילה בשבת פרשת החודש שנת ק"ט (1349), אך נשמרו היטב על ידי שולליהם ועלו עתה לרשת; ועוד ועוד. בסוף הכרך נמצא קובץ של מנהגי אשכנז המקוריים לכל שנת תשע"ד.
