גיל הפרישה בישראל עומד כיום על 67, אולם נדמה שאין מי שלא נתקל בסביבתו במי שיצא לפנסיה מוקדמת. הקדמת פרישה היא מצב נפוץ למדי, שעשוי להתרחש בשני אופנים עיקריים: פרישה מוקדמת על חשבון העובד ופרישה מוקדמת על חשבון המעביד. פרישה מוקדמת על חשבון העובד מתרחשת בדרך כלל מסיבות שאינן תלויות בעובד עצמו. לעיתים אלו בעיות בריאותיות המונעות את המשך העבודה, לעיתים זהו צעד שנועד לספק לעובד שפוטר בגיל מבוגר יחסית אמצעי קיום, בשעה שמציאת עבודה איננה אפשרית עוד. בכל מקרה, פרישה מוקדמת על חשבון העובד אפשרית רק מגיל 60 וכרוכה בפגיעה משמעותית בזכויותיו, אשר היקפה תלוי בגיל הפרישה המדויק. צעד כזה הוא כאמור מהלך של אין ברירה, ואינו מומלץ כלל למי שיכול להימנע ממנו. סוג שני של פנסיה מוקדמת הוא פרישה על חשבון המעביד. לא כל פרישה כחלק מהסדר היא באמת יציאה לפנסיה. לעיתים עובד פורש באמצעות הסדר פרישה, אך ממשיך לעבוד במקום אחר. אך אם הפרישה היא באמת סופית, חשוב לשים לב לכך שגם מה שנראה לעיתים קרובות כדיל מאוד מפתה איננו כזה באמת. ההסדר המקובל במקרים של פרישה מרצון על חשבון המעביד נותן לעובד פנסיית גישור. זו למעשה קצבה שהמעסיק נותן מקופת מקום העבודה בדומה למשכורת, אבל היא אינה משכורת, משום שהיא לא ניתנת תמורת עבודה. במהלך הזה מנותקים גם יחסי העבודה, והקשר בין הצדדים הופך לקשר חוזי רגיל. את פנסיית הגישור, הכוללת המשך הפרשות לפנסיה, מקבל העובד עד למועד שבו הוא זכאי להתחיל לקבל פנסיה רגילה. בעבר הייתה מקובלת גם פרקטיקה של רכישת פנסיה מוקדמת מקרן הפנסיה. המעביד היה משלם לקרן סכום חד פעמי שהיה מממן עבור הקרן את התשלומים בזמן שנותר. במקרה כזה היה הקשר בין העובד למעביד מתנתק לחלוטין ביציאה לפנסיה מוקדמת. נשמע מפתה? במידה רבה כן. אך חשוב לזכור כי מקום עבודה שמציע פנסיה מוקדמת לא עושה זאת כצ'ופר לעובד. לעיתים קרובות העושר החדש לעובד מתגלה כעושר השמור לרעתו. ראשית, כמעט אף פעם הקצבה איננה מביאה את העובד לרמת החיים שהורגל אליה. זה נכון גם לגבי הפנסיה הרגילה, אולם הקדמת מצב זה בכמה שנים אינה תמיד מומלצת. שנית, מרבית בני האדם עסוקים או בלהכניס כסף או בלהוציא אותו. הגדלת נתח הפנאי באורח כה ניכר בגיל צעיר יחסית, עלולה כשלעצמה לדרדר את המצב הכלכלי של העובד ומשפחתו. כל זה בלי שהתייחסנו להשלכות הרגילות של יציאה לפנסיה, הנכונות בכל גיל: תחושת חוסר ערך, אובדן של עוגני חיים ועוד. על כן, אם מציעים לכם פנסיה מוקדמת ואין בכך צורך רפואי, תחשבו פעמיים, אפילו ארבע. מלכוד השכר הפנסיוני כל מי שיביט בתלוש משכורת של עובדים במגזר הציבורי יגלה בליל של סעיפים שלא תמיד מובן לעובד, ולעיתים קרובות לא ברור גם למבינים ממנו. מדובר בשלל תוספות שכר, תוספות לתוספות, סעיפים ייחודיים ועוד. מצב זה מקשה מאוד על העובדים לדעת האם הם מקבלים את כל מה שמגיע להם, אבל הוא טומן בחובו בעיה נוספת, קשה הרבה יותר. לבליל הסעיפים הללו יש שתי סיבות: האחת היא מורכבות הסכמי העבודה, והשנייה היא ניסיון לחסוך במה שמכונה שכר פנסיוני. על מנת להבין את משמעות המושג צריך להסביר את הדרך שבה מחושבות ההפרשות לפנסיה. החוק וההסכמים הקיבוציים מחייבים את העובד והמעסיק להפריש סכומים מסוימים לפנסיה, אבל החוק אינו מחייב לשלם תשלומים אלו עבור השכר הכולל ברוטו. השכר הקובע לצורך ביצוע ההפרשות הוא שכר הבסיס ותוספות מסוימות. עבור רכיבים נוספים, כמו הוצאות רכב, קצבת ביגוד, שעות נוספות וכדומה, המעסיק אינו חייב לבצע את ההפרשות (אולם הוא רשאי לעשות כן תוך קבלת כל הזכויות הנובעות מכך). במשך השנים התפתחה במגזר הציבורי פרקטיקה לפיה תוספות שכר שונות הוסוו בשמות מעניינים כאלו, במטרה להוזיל את עלותן למדינה. כך באו לעולם תוספות כמו שכר עידוד, משכורת 13 ומענקים מסוגים שונים, שנועדו ליצור אצל העובדים תחושה שהשכר באמת עלה. עליות שכר אלו באו אמנם לידי ביטוי בתלושי השכר של העובדים, אולם לא השפיעו בחישוב השכר לצורך הפנסיה, דבר שפגע בעובדים בטווח הארוך. מצב זה עוד היה נסבל במידה כלשהי בתקופת הפנסיה התקציבית. עובדים המשתייכים לפנסיה תקציבית מקבלים לאחר הפרישה מקופת המדינה תשלום חודשי (פנסיה) שנגזר משכרם הקובע האחרון וממספר שנות הוותק. עובד עם ותק מקסימלי (35 שנות עבודה) יקבל פנסיה בגובה של 70 אחוזים משכרו הפנסיוני האחרון. אם מפחיתים את הרכיבים הלא פנסיוניים מהשכר, נוצר מצב שבו הפנסיה בפועל נעה בשיעור שבין 50 ל55 אחוזים מהמשכורת האחרונה, ובצירוף קצבת הזקנה מדובר בפנסיה לא מדהימה, אבל כזו שניתן לחיות ממנה. אולם עם מעבר כלל העובדים במגזר הציבורי לפנסיה צוברת, השתנו לגבי העובדים הללו כללי המשחק. כיום, עובד שיעבוד 35 שנים ויפריש לפנסיה את הסכומים הנדרשים, צפוי להגיע לפנסיה בגובה של כ55 אחוזים משכרו הקובע האחרון. משמעות הדבר היא כי עובדים רבים עלולים לגלות שהפנסיה שלהם לא תגיע אפילו למחצית שכרם האחרון במקום העבודה שבו עבדו שנים רבות כל כך. בשנים האחרונות מנסים חלק מארגוני העובדים להביא לתיקון של הבעיה הזו, אולם עד עתה בהצלחה חלקית. המורים, למשל, הצליחו להכניס בתוך שתי הרפורמות הכללה של רכיבי שכר נוספים בשכר הפנסיוני, באופן שייטיב מעט את מצבם. גם כעת לא כל הרכיבים כלולים בפנסיה, אך המצב טוב יותר ממה שהיה בעבר. ההסתדרות גם היא עושה מאמצים בכיוון, אך הדרך עוד ארוכה.
