הציווי המפורסם "ושמחת בחגך... והיית אך שמח" מקבל חיזוק משמעותי בחג שהשם שלו זה 'שמחת תורה'. דבר מקובל הוא בציבורנו ללכת "לשמח". בסניף, בקהילה, ובכלל. "לאיפה אתם הולכים?" לשמח! חולים, זקנים, ילדים בעלי צרכים מיוחדים, או סתם יולדות במצוקה. העיקר לשמח. כל כך אידיאליסטי.? ובאמת, הרבה אומרים ומרגישים, שכאשר אתה מעניק שמחה לאחר – זאת בעצם שמחה אמיתית. ויש בזה משהו. אם כן, לכאורה אין שאלה בכלל: בשמחת תורה ברור שהולכים לשמח במקומות אחרים! זה הדבר הכי טוב שאנחנו יודעים לעשות! אבל רגע... מה עם אייזקוביץ' הזקן? או מר מסעוד שאף פעם לא רוקד, אבל תמיד עיניו מוצפות אור כשהוא רואה אתכם רוקדים עוד מאז שהייתם בני 4? מה עם לשמח את האנשים הוותיקים, אלו שמתפללים איתך כל השנה? הרי כתוב "עניי עירך קודמים!" (וגם אם אתה חושב שאין כאלו, אני מוכן לחתום שיש. צריך פשוט להתבונן היטב). להיות מלא כדי להעביר החוצה כשהתיישבתי לכתוב את הטור הזה, היו לי אינספור נימוקים לכאן ולכאן. אני חושב שלא משנה מה תבחר או תבחרי לעשות בשמחת תורה, העיקרון שצריך להנחות הוא: איפה אתה תהיה הכי שמח. הרי שמחת תורה הוא גם חג שלך, לא רק של אלו בעיירות פיתוח. מה זה שווה שאתה הולך "לשמח" אותם, אם השמחה שלך עצמך לא כל כך שלמה? או כמו שאומרים: "הספל צריך להיות מלא, כדי שיוכל לשפוך החוצה...". אם אתם מאלו ששמחה של אותם אנשים בעיירות פיתוח עושה להם טוב – תפאדל. אם אתם מרגישים שהכי טוב יהיה עם תישארו בבית עם ?אלו שנשארים ?- מעולה. אל תרגישו פחות אידיאליסטים או פחות תורמים (למרות ששוב פעם תתפלחו לתור של הילדים הקטנים כדי לקבל שקית ממתקים). כל אחד תורם בדרך שלו.? וגם אם חס חלילה החג הזה היה בשביל המצברים של עצמך - היי, הכול בסדר! שנה הבאה או בכול הזדמנות אחרת תוכל כן ללכת עם הסניף, והתרומה שלך תהיה גדולה יותר. אז שיהיה חג שמח, בין אם אתם בבית ובין אם אתם לא, ואל תשכחו את מר מסעוד! (אני כבר אשמור לכם שקית ממתקים).
