התחלה: מרחשוון תשכ"ח, ירושלים. התואר ירושלמי נשמר עד גיל שנתיים וחצי, אז עברה המשפחה עם עוד שתי משפחות וכמה בחורים לאלון שבות. האב, הרב גדעון פרל, לימד בישיבה והיה לרב הלא רשמי ואחר כך הרשמי של היישוב, ובהמשך של האזור. האם עסקה במהלך השנים במגוון עבודות, ובשנים האחרונות היא מתנדבת בקו סיוע לנשים דתיות, מכהנת בוועד המנהל של העמותה "ומסייעת לאבי". אלון שבות: זיכרונות הילדות כוללים תפילות בישיבה, שמחת תורה על כתפי הבחורים וגם זיכרונות מאלה שנפלו במלחמת יום הכיפורים. היום קשה לדמיין, אבל "כדי לנסוע לירושלים, היינו הולכים למה שהוא היום צומת גוש עציון ונוסעים באוטובוס ערבי לירושלים". השלישי מבין שבעה ילדים. בן של רב: "לא קל. יש ציפייה", ואם האב מרביץ מוסר בקהילה "אתה מתחבא כדי שלא יראו שאתה שם". אבל יש גם צד שני: "אם ההורים הם כמו שלי, אתה מתחנך בבית של מסירות נפש ואהבת חסד. השילוב של אלה עם התיישבות וחלוציות עיצבו את חיי", ויש צער על כך שאצל ילדיו כבר חסרה החלוציות. חלוציות: בית הספר הממ"ד האזורי הוקם בשנה שמעליו. בהתחלה הלימודים היו בדירה, אחר כך במבנה של 46 כיתות, במקום שבו ממוקמים היום כמה מוסדות חינוך. בכיתה שלו היה מניין תלמידים והמשחק היה "בחוץ, בסלעים ובעצים". חורב: את לימודי התיכון עשה בישיבה האיכותית, אבל "מבחינה לימודית החוויה לא הייתה משהו". עם זאת, חלק מצוות ההוראה זכור מאוד לטובה, "זה דור של ענקים של פעם", ויש גם חברים טובים משם. תנועת נוער: בני עקיבא. בהתחלה, בגלל מחסור בבני נוער מקומיים המדריכים הגיעו מהישיבה, חלקם גרים היום ביישוב. ישיבה גבוהה: ההורים רצו הסדר, הוא רצה שלוש שנים, הפשרה נפלה על ישיבת בית אל. האח הגדול שהלך לשם לפניו היה משוכנע שהוא לא יחזור לישיבה אחרי חגי תשרי, אבל לבסוף הוא חבש של ספסלי בית המדרש במשך שנה וחצי. "הישיבה נתנה לי הרבה מאוד. השנה הזאת פתחה את הראש בחברותות, בשיעורים ובוויכוחים על המשך הדרך". המשך הדרך: שלוש שנים בגדוד 13 של גולני. "עיצוב האישיות באמת, חוויה מדהימה". בתקופה הזאת נלקחו כל היסודות שניטעו בישיבה ובבית ועומתו מול המציאות, "שם גיבשתי את הכיוון של חיי". אז גולני לא הייתה מעוז של הסרוגים. "היו מעט מאוד דתיים, ורובם לא סיימו את השירות עם כיפה". כל יומיים מישהו אחר מהמחלקה היה עריק או נפקד, מה שגרם להיכרות עם כלל אוכלוסיית המדינה. לך לך למדבר: אחרי השחרור הייתה תקופה קצרה במכון מאיר, שנקטעה בגלל הקריאה לבוא להדריך טיולים במדרשה ההולכת ומוקמת במצפה רמון. בקורס הוא היטיב להכיר את הארץ וגם את שלומית, ששירתה אז בשירות לאומי כמדריכת טיולים ב'אל ארצי'. החתונה הייתה בל"ג בעומר, אבל הטיולים מלווים את המשפחה גם היום. טיולים: יש הקפדה על ביקור של פעמיים בשנה בצפון, ובחנוכה - ים המלח או אילת. "בפסח זה משתנה". הדרכה? שני ההורים יודעים להעביר. שלומית "היא המיילדת בה"א הידיעה בשערי צדק כבר 15 שנה. יש לה סבלנות מיוחדת והיא נקראת לכל המקרים המיוחדים", כולל לבעלים נוירוטיים. בנוסף לכך היא מהווה כתובת ביישוב לשאלות של נשים שכרסן בין שיניהן. הברכה: חמישה ילדים. הבכורה סיימה שירות לאומי בכפר הנוער ימין אורד, "אני קורא לזה סיירת", ובתום שנת לימוד במדרשה מתחילה ללמוד ריפוי בעיסוק. הבת השנייה נמצאת בשנת השירות השנייה שלה בבית הילד בנתניה, "שליחות גדולה". הבן בכיתה י"א, לומד לימודי ערב בתיכון ובבוקר עובד אצל נגר, הבן שבכיתה ו' לומד בבית הספר האזורי ועושה "המון דברים" במקביל, והקטנה בת השבע בחטיבה צעירה. כולם, אגב, מנגנים בכלי נגינה שונים, "ואני המנצח". אקדמיה: התואר הראשון ממכון לב, בכלכלה ומינהל עסקים, נלמד בתחילת הנישואים. התואר השני, גם הוא באותו מקצוע, נלמד בשנים האחרונות. עשר אצבעות לי: הצורך בפרנסה הביא אותם לנגינה בבתי אבות (שלומית) ולניקוי חדרי מדרגות וריכוז חברתי בישיבת נתיב מאיר (הוא), וטוב לו עם זה. "אם עובדים קשה, יש הערכה למה שהגעת". הגעת: המעבר לאלון שבות היה, בין השאר, כדי להסתייע בהורים בעקבות המשמרות בבית החולים. בינתיים, "יום אחרי סיום הלימודים" הוא הפך להיות מזכיר של בית חג"י, ואחר כך עבד בסיוע למוסדות של 'אור תורה סטון' ברוסיה. בהמשך היה עוזר של חנן פורת, בתקופה שבה היה ח"כ, והתמקד בעניינים שמחוץ לכנסת. חנן פורת: "פשוט עבודה עם מלאך. אין אצלו זמנים, אין מחשבה על עצמו, הכול על עם ישראל ועל ארץ ישראל, נשמת האומה וכבודה. איש חסד בצורה בלתי רגילה". העבודה הייתה סביב פניות הציבור. יחד הקימו מכינה קדם צבאית שעד היום הוא יו"ר העמותה שלה, וגם עסקו בקבר רחל. בני עקיבא העולמית: הייתה כהונה של שש שנים כגזבר. "התנועה המשמעותית ביותר עבור יהודי התפוצות, חוץ מחב"ד, בשמירה על גחלת היהדות בעולם". ההיחשפות לתנועה לימדה על "מסירות נפש של יהודים לשמירת מצוות, היכרות עם בוגרים רבים שדיווחו שהיהדות או המצוות ואפילו ההיכרות עם בן זוג יהודי הגיעו מבני עקיבא, "ומסירות הנפש של השליחים". השליחים: המשפחה יצאה לשליחות באוסטרליה, "חוויה מכוננת בלתי רגילה, ונתרמנו לא פחות משתרמנו". ההתרשמות הייתה "ממסירות הנפש של היהודים על היהדות ומחוויית האחדות של שולחן שבת בקהילה, בו יושבים גם חרדים וגם חילונים". זו הייתה גם הזדמנות לגיבוש וטיול משפחתי. וכן, יש תובנות. התובנות: "אמרו פעם שישראל אוהבת עלייה ולא עולים. צריך להעריך את מה שהם עושים. זה דבר בלתי רגיל: הם עוזבים שם הכול, כולל הורים, ואנחנו כאן צריכים להשקיע בהם יותר". להוציא מהמינוס: העבודה בבני עקיבא העולמית, במוסדות שטיינזלץ ובמקומות אחרים נגעה לשיקום כלכלי. אחרי השליחות הייתה עבודה בנתיב מאיר "אחרי המשבר הגדול", מה שכלל חשיבה על גידול מספר התלמידים. אז הייתה עבודת שכנוע של ראש הישיבה להכניס מגוון מסלולים. "הישיבה הפכה למקום עם 450 תלמידים, מה שמאפשר ניהול כלכלי מוצלח". המועצה: עוד לפני הישיבה על הכיסא הזה הייתה עשייה ציבורית כמו עמידה בראשות הוועד המקומי, חברות במליאת המועצה ומעורבות במוסדות החינוך האזוריים. לראשות המועצה הוא נכנס כששאול גולדשטיין עבר לרשות הטבע והגנים. "אני לא רואה בזה עשייה פוליטית, אלא ציבורית לטובת תושבי הגוש ובכלל". אחלה בדיחה: כשפשטה השמועה שגולדשטיין פורש הוא הכריז קבל שולחן שבת שהוא יהיה ראש המועצה הבא. "כולם התגלגלו מצחוק". אבל הוא עוסק באימון אישי, סימן מטרה והגיע, "וכולם אוכלים את הכובע". זה לא שהייתה הסכמה על הצעד. "אשתי התנגדה נחרצות, אבל ראתה שאני נחוש ושמעה מה אומרים החברים מסביב, והסכימה בדחילו ורחימו". ויש מחשבה רבה על הבית, "הכי חשוב זה אשתי והילדים". הישגים: מה שסומן בתחילת הדרך הוא שיפור השירות, במסגרתו נפתח שירות 106, שנותן "מענה מהיר ויעיל" ודגש שירותי של העובדים. חינוך, שבמסגרתו נפתח בית ספר חדש, בית ספר ראשית החל להיבנות, התלמוד תורה עבר לחינוך הרשמי ונפתחו עשרות גנים חדשים. בנושא הדיור יש "בנייה מסיבית של מאות יחידות דיור". הקפאה: "אצלנו אין כרגע הקפאה, משרד השיכון ומי שיכול במינהל האזרחי, כמו נטליה אברבוך, מסייע ומשתף פעולה. בעשור האחרון הגוש שילש את עצמו והשנה עברנו את ה20 אלף תושבים". אנחנו לא יו"ש: "הייתה אמירה כזאת ואני מתנגד לה. אנחנו כמו חברון וכמו אלון מורה. אמירה כזאת פוגעת בחינוך הילדים ואינה נכונה אידיאולוגית ואני מסייע לכל מי שאני יכול". מעלה רחבעם: "נבנה על ידי קבוצה מאוד אידיאליסטית שנוספו לה עוד כמה אנשים ולבסוף נוצר מאבק עם השכנים שליד. כל בית שנהרס זה עצוב. אבל צריכים להתנהל בחוכמה. כשאומרים לך להוריד פרופיל, אז תעשה את זה ואל תדקור בעיניים, אנחנו זקוקים לגורמים הרשמיים", ויש בשורה: "זה מקום חשוב, ואנחנו מטפלים בהליכי התכנון שלו". יעדים: להמשיך בקו שהוחל בו, וגם להקים מרכז להדרכת הורים וטיפולים משפחתיים. בכלל, יש חלום על הקמת אגף שירכז את נושא המתנ"ס, החינוך והרווחה. מעבר לכך יש רצון להקים טיילת בין היישובים, וכביש שיחבר את שפלת החוף עם ים המלח, דרך הגוש, מה שיגביר את תנועת התיירות. וכבר היה סיור שרים ראשון לקידום הנושא. אם זה לא היה המסלול: ייתכן שהיה המשך בעולם ההדרכה והטיולים, "ואולי בתחום החינוך". ובמגרש הביתי בוקר טוב: משתדל להשכים בסביבות שש, ללמוד קצרות בחברותא ולהתפלל, ואחר כך לארגן את הילדים למוסדות החינוך. "זה בדרך כלל הג'וב שלי". הרפרטואר הסנדוויצ'י כולל שניצל תירס, גבינה עם זיתים ולפעמים קוטג'. אין מאבק על הגבלת ממרח השוקולד כי "הם לא אוהבים". אחלה חינוך. דיסק ברכב: הנסיעות מנוצלות לרוב לשיחות טלפון, אבל כשיש האזנה למוזיקה היא מוקדשת לסדרה של אליעזר רוזנפלד ולניגוניו של חיליק פרנק, ויש גם חיבה "לשירי ארץ ישראל היפה". שבת: המשפחה מפורסמת בשולחן השבת הארוך שלה, פיזית וכרונולוגית. "הרבה אורחים, כולל חבר'ה מאוסטרליה שנמצאים בארץ לשנת לימודים וחברים של הילדים", וגם חניכים של הבנות משירות לאומי. ויש גם אורחים שצריכים ארוחה חמה ומוצאים דלת פתוחה, "ככה זה היה אצל ההורים של אשתי ושלי". עיתים לתורה: פרט ללימוד הקבוע בבוקר, מתקבלת כל יום במייל סדרה של הלכות ומוסר ויש הקפדה ללמוד אותם בין פגישות, בהפוגות היומיות ולפני השינה, ויש גם לימוד בשבתות עם הילדים ולפעמים גם בלעדיהם. אוכל: רשימת הדברים שלא באים בחשבון היא ארוכה וכוללת דברי חלב וגלוטן, ירקות סולניים ופירות הדר. "יש הרבה מאלה שאהובים, אבל בשבילי הם בלתי מושגים". רשימת האיסורים כן מתירה ארוחה בשרית טובה, מה שבהחלט יכול להפוך אותו למאושר הוא "סטייק טוב או כבד, במידה הנכונה". אחזקת הבית: פעם הוא היה גם שותף בניקיון, היום המלאכה הזאת הוצאה למיקור חוץ, כלומר עוזרת. אבל פרט לכך הוא שותף בכל הדברים. "אשתי חרוצה מאוד, אבל מכיוון שהיא עובדת במשמרות אני עושה מה שצריך בבית". מפחיד: הלא ידוע. אבל האמונה והביטחון בקב"ה מאזנת את זה. יש חשש לשלום המשפחה "אבל הוא לא יושב בראש כל הזמן". פנאי: הזמן הפנוי העיקרי הוא בחופשות ובחגים, ואז יש נטייה לטיולים משפחתיים. מעבר לכך "אם יש לי כמה דקות, אני קורא". משאלה: "שארץ ישראל תישאר בשלמותה, שנוכל לחיות בחבלי המולדת ושלא נדע עוד מלחמה". כשתהיה גדול: "לפרוש בשיא, להיות עם ילדיי ונכדיי ולגדל אותם, ולהמשיך בעשייה הציבורית איפה שיצטרכו אותי ואולי במקום חלוצי חדש". יש היום שמחה בעבודה והרגשת תרומה, אבל השאיפה לעתיד היא להמשיך ולתת "לא רק ממקום של עבודה".
