י"א בחשוון הוא יום פטירת רחל אמנו. כתוב בירמיהו פרק ל"א: "כה אמר ד' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להִנחם על בניה כי איננו". "בניה" - לשון רבים. "איננו" - לשון יחיד. הכיצד? כי בשביל רחל כולם בניה, וכל אחד מעם ישראל הוא כמו בן יחיד שלה. אחר כך נאמר: ''כה אמר ד' מנעי קולך מבכי ועיניִך מדמעה כי יש שכר לפעֻלתך נאֻם ד' ושבו מארץ אויב: ויש תקוה לאחריתך נאֻם ד' ושבו בנים לגבולם". הרב זצ''ל הסביר כי יש כאן שתי הבטחות. הראשונה היא שישובו מארץ אויב, דהיינו שישובו לארץ ישראל ויינצלו מארץ האויבים שהם נמצאים אצלם. ההבטחה השנייה היא שישובו לכל גבולותיה של ארץ ישראל שד' הבטיח לעם ישראל. בפעם השנייה יתקיים ב"אחריתך" ושבו בנים לגבולם - לכל גבולות ההבטחה שהקב''ה הבטיח לאבות - לאברהם, ליצחק וליעקב. חכמינו במדרש אומרים שמסתבר שהקב"ה הבטיח גם לאמהות, ושההבטחה לאמהות הייתה יותר חזקה מאשר ההבטחה לאבות: "ויש תקוה לאחריתֶך נאֻם ד' ושבו בנים לגבולם". עוד באותו נושא: חופשת החורף שלך -פנימה נופשת שלוש ארבע ולעבודה תובנות מחודש תשרי גשמים של סוף תשרי התפילה של נועה סליחה, מחילה, כפרה רחל אמנו נקברה בדרך, והיא מתפללת על עם יש ראל שבדרך לארץ ישראל, על השיבה לארץ. לכן הבנים שלה מטפלים לפני מלכות בית דוד. כך שאול וכך יהושע וכך יהיה משיח בן יוסף שמתפללים עליו שלא ייהרג. לאה היא אמו של יהודה, אמו של דוד המלך. ממנה יצא מלך המשיח בן דוד, הוא המשיח שאליו מתפללים. על רחל ולאה נאמר שהן בנו שתיהן את בית ישראל. רחל ולאה יכולות לפעול כאחיות תאומות בלי מחלוקת וקנאה ביניהן, וזה מה שמביא את השלמות ואת הגאולה. רק על רחל ובניה נאמר שיש להם יופי מיוחד. למרות ש"שקר החן והבל היֹפי'', מתארת התורה את יופייה של רחל, של אסתר ושל יוסף הצדיק. גם בית המקדש נקרא נויו של עולם - היופי של העולם כולו. האם רחל אמנו התגלתה לחיילינו בעזה? בעבר הלא רחוק הייתה מלחמה בעזה, 'עופרת יצוקה'. מספרים על רחל אמנו שהתגלתה לחיילינו ב'עופרת יצוקה'. האם דבר כזה יכול להיות? איך זה שרחל התגלתה לכל כך הרבה חיילים בבת אחת ואיך זה בכלל קורה? איך בכלל מדלגים על כל כך הרבה שנים מימיה עד ימינו? אספר לכן מה היה אז. זה היה בחג החנוכה, לא ירד גשם אז הלכנו לקבר רחל והרב זצ"ל, שבדיוק השתחרר מהאשפוז הממושך בבית החולים, היה איתנו. התחילו להתפלל על הגשם. נכנסתי לצד של הגברים ועוד כמה נשים הצטרפו אלי. אמרתי לרב: אנחנו כאן בקבר רחל, אימא רחל - תבקש ממנה שתתפלל על הילדים שלנו שנמצאים שם במלחמה, על יד החיות. שלא יהרגו אותם. תבקש מרחל שתשמור עליהם, שתשמור על הילדים ותתפלל לפני בורא עולם שיציל אותם. ואז, כך מספרים לנו - רחל שלנו מתלבשת כמו ערבייה ורואים אותה החיילים שלנו שם והיא אומרת להם: לכאן אל תיכנסו! מחכים לכם שם. בפעם הראשונה הם לא נכנסים, ושוב היא אומרת כך ושוב שומעים לה, ועוד פעם ועוד פעם, עד שהחליטו לנסות ולבדוק מה קורה שם. הם נכנסו לבית יפה, וילה גדולה. היה שם שקט, דממה. אין שם אף אחד. ואז הם רואים פסנתר ומישהו ראה שיש חוט שמחובר אליו. הם הבינו, הפסנתר ממולכד. ואז ניתנת הפקודה: ללכת רק בזוגות. להחזיק יד ביד ולא לעבור על ההוראה. כחיילים שנלחמים ורצים בכל כוחותיהם, הם רואים ברז והולכים לשתות. בדרך לברז הונח שטיח. ומה עשו ה"בני דודים" שלנו? הוציאו כמה מרצפות בדרך לברז המים, וכיסו את החסר בשטיח. החיילים שלנו שהתקרבו לברז בזוגות, הרגישו לפתע שמושכים את אחד החיילים כלפי מטה וזה שעוד לא נפל משך אותו אליו והצילו. כך הבינו החיילים שהורידו את המרצפות וקשרו חבל חזק לשטיח שהוביל לברז המים במטבח ורצו למשוך אותו למטה. הם גילו שהכול שם ערבים ושאימא רחל לא טעתה. מיד החיילים שלנו הרימו את השטיח וזרקו לשם רימונים ופוצצו את כולם, וכן יאבדו כל אויביך ד'. איך יכול להיות שאישה שנפטרה לפני אלפי שנים, הופיעה כמעט אחרי שלושת אלפים שנה בדמות אישה זקנה? אלא שהייתה זו בבואה של רחל. הנשמה של רחל בגוף רחל אמנו היא דמות מעשית היסטורית. אימא שיש לה ילדים, אישה שיש לה בעל, אחות שיש לה אחות. היא אישה. היא אימא. היא אחות. התורה מעידה עליה שהייתה יפת תואר ויפת מראה שיש לה גם הווה וגם עתיד. היא אימא לילדיה ואימא לאומה שלמה. עם זאת, הייתה רחל אדם בעל מוסר גבוה וויתרה לאחותה הגדולה. ויתרה למען האחווה, ויתרה על הפרטיות, ויתרה על בעלה האהוב, ויתרה כדי שאחותה לא תתבייש. על מנת שלא להלבין פנים. ויתור כואב של שנים ארוכות וכואבות. ויתור זה בנה בסופו של דבר את בית ישראל. אותנו. רחל אמנו חייתה את הגוף ואת הנשמה. חייתה את ההווה ואת העתיד, חייתה את בניה יוסף ובנימין וחייתה גם את הדורות שאחר כך. ירמיהו רואה את רחל בוכה על בניה אלפיים שנה אחרי פטירתה: "כה אמר ד' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו" (ירמיהו לא, יד). חיזיון של אמת המראה שראה ירמיהו הנביא אינו חזיון תעתועים. זו בכייה של אמת, מתוך קשר של נצח. זאת תפילה שנשמעת. זאת תפילת אמת. אלוקים שומע תפילתה ועונה לה. עונה, מבטיח, ומקיים. ''כה אמר ד' מנעי קולך מבכי ועיניִך מדמעה כי יש שכר לפעֻלתך נאֻם ד' ושבו מארץ אויב: ויש תקוה לאחריתך נאֻם ד' ושבו בנים לגבולם". זאת תשובה שנאמרה מעבר לאלפי שנים, מעבר למקום ובתוכו, נאמרה לפני אלפיים שנה ומתממשת בימינו. החיילים שראו את רחל חוו חוויה של אמת, התקשרו לתפילה של רחל, לאורה ולנשמתה. זה חיזיון של אמת, זה סיפור של אמת. מי שחייו הם רק חיי גוף יגיד שזה שקר, ולעולם לא יבין את זאת. זה לא סיפור של גוף, זה סיפור של נשמה. רק מי שמסוגל לחוות מציאות רוחנית יכול להבין מה התגלה לעיני החיילים שלנו. רק מי שמבין את המציאות הרוחנית של המלחמה יכול להבין מה קרה שם. רק במציאות של מסירות נפש זה יכול לקרות, מציאות של ויתור עליון, מציאות שאדם מוכן לסכן את חייו למען אחרים, למען האומה. האמת היא שגם החיילים הללו עצמם, אם ירצו כעת לחזור לאותה חוויה לא בקלות יוכלו לה. זה חיזיון שיכול לקרות רק לשעתו, רק בשעה של מסירות נפש של ממש. הוא יכול לקרות ורק בשעה שאדם נמצא בכלל ישראל של ממש. הוויתור מתאים למציאות של רחל, לא פלא שנשמה פוגשת נשמה במיוחד כשהם נמצאים באותו מקום שהעסיק את החיילים ואת רחל. זה המקום שעליו בכתה רחל לפני ד' יתברך. היא קיבלה ממנו הבטחה, זה היה פלא אם לא היו נפגשים. יש צדיקים שחיים כך כל חייהם. הם חיים עם גילוי אליהו כל יום, שעה שעה. הם מקבלים את האושפיזין בדרך קבע ולא רק בסוכות. כתוב בגמרא שהאבות הקדושים מתפללים כל חודש על בניהם. זו המציאות שעליה אומרת הגמרא שצדיקים במיתתם קרויים חיים. גם כאשר העולם הגשמי שלהם הפסיק את פעולתו, הם ממשיכים לפעול. הם מתפללים על הבנים שעדיין לא הגיעו ליעדם (''ושבו בנים לגב ולם''). יהי רצון שבמהרה תתקיים ההבטחה של הקב''ה לרחל: "ושבו בנים לגבולם", לגבולות ההבטחה האלוקית, אמן. כן יהי רצון. לדפדוף בגליון פנימה לדוגמא לחצו כאן
