עוד חצי שעה הוא חוזר. מה להכין לו לארוחת ערב? שאלת מיליון הדולר. יאללה, שיהיה ערב רגיל. מה היא, שף? כל ערב היא צריכה להשקיע את הזמן היקר שלה על לזניה או ממולאים? היא תסדר על השולחן גבינה, קוטג', תוציא לחם ותטגן צ'יק-צ'ק חביתה. אפילו תשקיע בסלט חתוך דק. זה מספיק. גם ככה כשהוא אוכל הוא בתוך החדשות, היא בכלל לא בטוחה שהוא שם לב מה יש לו בצלחת. איך היא ידעה. הוא התיישב עם שלושת העיתונים (לא כולם כותבים את אותן החדשות? אפילו הפרסומות אותו דבר) ובין לבין הבליע בשתיקה כפות של אוכל. "קובי, תזכיר לי לדבר איתך על נועה, בסדר?" הוא ספק נענע בראשו ספק עבר לכתבה התחתונה. לא צריך, היא לא תנדנד לו. במקום זה היא תנצל את הזמן השקט שלה. הקטנים הלכו לישון, הגדולים עסוקים בעצמם, ובעלה בחדשות. היא ניגשת ללפטופ שלה ומחלצת אותו ממצב ההמתנה, מצוידת בקערית גרנולה עשירה בפירות ושבבי שוקולד. תכף היא תראה מה התחדש בתיבת המייל שלה, ותוסיף סטטוס חדש בפייסבוק. על הדרך תראה מה התחדש עם מי, אילו דברים מעניינים העלו, ותחלק לייקים כידה הטובה. בטח יהיה גם איזה מבצע או שניים של שיתופים וכניסה להגרלות. סתם נחמד באמצע החיים. היא כבר זכתה פעם במבצעי שיתופים כאלה בסט סכינים למטבח ובשובר של 10% הנחה אצל מעצבת שמלות ערב יוקרתית. לא שזה היה שימושי יותר מדי, אבל סתם נחמד. עוד באותו נושא: בראשון: איך תדעו לבחור בן זוג לכל החיים? איה כהן: החיים לצד ראש המוסד מכל משמר – למה צריך הגנת סייבר בבית? השגרה שמסכנת את הזוגיות איך תינוק ראשון משפיע על הזוגיות? אופנת הצניעות היתרה היא חוזרת לרגע למטבח, להפעיל את המדיח, קובי עדיין בין הביסים לבין האייפון, עסוק לגמרי. בטח פותח מיילים. "אתה שומע?" השאלה נשארה תלויה באוויר עוד כמה שניות, ואחריהן הגיע מין "מה" כזה, תלוש ובוהה. עדיף לה לחזור למחשב. פתאום קפץ לה סרטון יוטיוב שמישהו העלה עם הכיתוב "מדהיםםםם. חובה לראות!!! חחח...". זה באמת היה מאוד נחמד, משהו קומי של סטנדאפיסט רומני. היא קראה לקובי, אולי הוא ירצה לראות, בכל זאת עם השורשים הרומניים שלו. "קובי, אתה בא?" בתגובה מהמטבח עלה "מממ..." כזה ארוך. היא קמה לראות איפה הוא, הוא היה שקוע באייפון שלו, ספק פותח מיילים ספק גולש בכבלי אינטרנט. בכל לבה היא מתפללת שהוא לא נקלע למחוזות מסוכנים. לא צריך, היא תראה שוב לבד. שיחות עבודה ממלאות את הסלון, הנייד של קובי לא מפסיק לצלצל ולחייג. היא צריכה להגיד לו שיתרחק, זה עושה צרימות על התדר של הרמקולים במחשב. "רצית משהו מקודם?" הראש של קובי מציץ בפתח הדלת בשאלה לקונית. "שום דבר", עכשיו הוא בא? היא כבר מיצתה את הסרט הרומני, ועכשיו היא באמצע כתבה מרתקת על נשיות טבעית. היא שומעת אותו בזווית האוזן ממלמל משהו על כך שאין קליטה במטבח, אבל עכשיו זו הפסקה הכי מעניינת בכתבה. מה השעה? כבר 00:17? איך זה קורה לה. היא יושבת כמה דקות מול המסך לפתוח מיילים חשובים מהעבודה, למלא כמה דו"חות, מציצה בפייסבוק לראות מה חדש אצל חברים וקרובים, והנה, כבר השעון מתגלגל לה. קערית הגרנולה התרוקנה ורק הטעם המריר של השקדים נשאר תלוי לה בפה. היא מרימה את עצמה למטבח לשטוף את הגרון במים קרים, ומגלה את קובי רדום על השולחן, כשידיו אוחזות באייפון הפולט נתונים. היא אסרה על עצמה לבדוק מה המסך מציע. היא כבר מזמן החליטה לא להיות השוטרת שלו, בטח שלא בלשית. בשביל זה הם ילדים גדולים בני שלושים ושש. גם המים הקרים לא העבירו לה את החמוץ מהפה. חבל. היא רצתה דווקא לדבר עם קובי על המכתב שנועה הביאה מבית הספר, ועל הטלפון שהיא קיבלה הבוקר ממיטל. "קובי, קום לישון במיטה", בהתחלה היא טופחת לו על הכתף בעדינות, ובהמשך מנסה קצת יותר באסרטיביות, אבל הניסיונות שלה עולים בתוהו. רק האייפון שלו ממשיך לצייץ מדי פעם ולרטוט בהבהובים משונים. כשהיא עוברת ליד ערימת הכביסה שמחכה לה בפינת הקיפול היא מרגישה גל של כעס ששוטף אותה. היא שונאת את המחשב הזה. שונאת את יוטיוב שגנב לה את הערב בסרטונים אחד אחרי השני. שונאת את עצמה שלא יכלה לקום ממנו לפני שעתיים. עכשיו היא עייפה לגמרי, היא כבר לא תקפל את הכביסה. ומחר תקום טרוטת עיניים ועצבנית. גם קובי לא יישן טוב כי הגב שלו יהיה תפוס מהשינה במטבח. גם הערב היא לא דיברה איתו על הסיפור הזה שמציק לה. אולי מחר. ליד המיטה היא מביטה בעצמה, צעירה בארבע עשרה שנים, מחזירה לקובי חיוך מאוהב מתחת להינומה. כמה פעמים היא הבטיחה לעצמה שיותר זה לא קורה. ערבים כאלה של לבד, עד שהשעון תולש אותה מהמחשב אל המיטה, בתקווה שקובי יתפכח במהרה ויקום גם לישון. רק פעם בשבוע זה קצת מצליח. ליל שבת מגיע ואיתו המנוחה והנחלה והחלה. קובי מתיישב לו עם העיתונים של סוף השבוע וערמות פיצוחים ותמרים מיובשים, והיא עם כמה עלוני שבת שהיא אוהבת או איזה ספר טוב שחברה המליצה עליו. בדרך כלל שקט בסלון. הקטנים ישנים, והגדולים יוצאים לחברים או לסניף, ורק קולות הפיצוח של קובי מפרים את הדממה. "ראית את זה?" קובי חותך פתאום את השקט השבתי, "אני לא יכול להבין אותם, זה לא חיים זה!" והוא לא מנדב עוד מידע על מה יוצא הקצף. היא מסובבת את עצמה במאה ושמונים מעלות כדי לראות במה מדובר ורואה זנב של כתבה עם צילום מסך ממוחשב ותמונות חתונה. "תירגע, קובי, מה אתה ככה עצבני? רוצה תה?" היא מנסה להרגיע את רוחו הסוערת. היא עוד לא הבינה על מה הכתבה, אבל לא משנה מה שזה יהיה - החיים של אף אחד לא אמורים לשבש לו את הנשימה ככה. שכל אחד יחיה את חייו, תחיה ותן לחיות, תנשום עמוק ותירגע, והחיים יפים יותר בלי עצבים, ועוד כל מיני סטיקרים שהיא ממציאה לעצמה ברגע זה. קובי בולע את התמר המיובש כמעט בלי ללעוס ונואם באוזניה: איזה מין חיים אלה. המציאו תוכנה שמשדכת אנשים לפי מידע סטטיסטי שמוזן למערכת שעובדת על הצלבות מידע. "ותראי את זה", הוא מצביע על פסקה קטנה ושפתיו קפוצות בזעם סמוי, "הם עוד מתגאים שעשרות אנשים כבר התחתנו דרך התוכנה! איזה מין חיים אלה, אני שואל אותך", והוא יורק את הגלעין של התמר לכף ידו, "איזה חיים עם בן אדם בלי אהבה, המחשב שולח לך מישהו מתאים, וזהו, אתה מסודר. איפה החיפוש, החיזורים, המפגשים הספונטניים, כל עולם הרגש. מתחתנים כי כל המידע תואם והאימא שלו מאותה עדה של האימא שלה, אה? ואחר כך מתפלאים איך יש גירושין כל הזמן. בטח, אם החלטת להתחתן לפי נתונים ולא לפי הלב שלך זה יקרה מהר מאוד". הוא מתנשף אחרי המונולוג הסוער שלו ומטיל את ראשו אחורה על המשענת. להירגע. זה היה אחד הנאומים הארוכים ביותר שהיא זוכרת מבעלה אי פעם. היא שותקת וחוזרת לעלונים שלה. אין טעם עכשיו לנסות לענות לו שבטח זו סקירה מוקצנת, ואלו אנשים חושבים ששוקלים היטב לפני הפגישות והחתונה, והמחשב רק מציע ולא מכריח להתחתן, ואפשר לאהוב גם ככה, ועוד כמה דברים שעמדו לה על קצה הלשון, אבל היא שתקה. מה קרה לו לקובי היא לא יודעת. מה באמת אכפת לו מאיך אנשים מתחתנים, ואם הם חיים באהבה או לא. שיחיה וייתן לחיות, ושיסתפק בזה שהם התחתנו מאהבה וזהו. שרית ונתנאל, למרות הכל שרית אספה את שיירי הפירורים מהשעוונית. עוד מעט נתנאל חוזר והיא אוהבת שהוא נכנס לבית מתוקתק ומאורגן. היא עורכת שתי צלחות וסכו"ם תואם. מהמחבת עולה הריח המתקתק של הבצל המיטגן בחביתת הירק המושקעת. בהחלטה של רגע היא שולפת שני ורדים מהזר שנשאר משבת, ויוצרת מהם חבקי מפיות חגיגיים. אחד לכל צלחת. בכי קצר עולה מחדר הילדים. היא ניגשת להיטיב את השמיכה של אורי, ומלטפת את פני המלאך של עדי. כנראה שזה היה בכי מתוך שינה. היא מוצאת את עצמה מנדנדת אינסטינקטיבית את העריסה הקטנה, ובתוך כך מנסה להשקיט את לבה הסוער בקצב הנדנוד. אתמול הם יצאו לחתונה. החתונה של בת הדוד הצעירה שלה, ילדונת בת עשרים. והם הגיעו שמחים ונרגשים, זוג ושני ילדים. משפחה של ממש. כל יום היא מודה מחדש לאלוקים שהיא כבר בסטטוס של משפחה. בן זוג, ילדים. נורמלית. ואז הגיעו הרגעים המרגשים: החתן המתקרב בצעדים איטיים מלווה בשני האבות. מישיר מבטו מרחוק לתוך עיניו של כלתו - כשהיא יפהפייה כמו שלא ראה מעולם. מהופנטים זה אל זה. הכלה דומעת בהתרגשות לתוך עיניו. העולם דמם באהבתם. ובחופה - איך הוא לאט את המילים "הרי את מקודשת לי", עיניו בעיניה, חיוכם יקר ועמוס סודות פרטיים של זוג אוהבים. אז כן, היא שמחה איתם מאוד, התרגשה לשמע ניגון "אם אשכחך ירושלים", חיכתה עם כולם לכוס הנשברת, והרגישה את לבה מתחמץ לו בשקט. לה לא היתה חופה כזו. "את מעריכה אותו?" שאלה אותה היועצת שאליה פנתה. "כן", ענתה בכנות. נתנאל בחור איכותי מאוד, רגיש, סימפטי, עם ראש על הכתפיים. ביישן ממה שחלמה, נמוך ממה שרצתה, אבל מוערך. היא בהחלט מעריכה אותו. "אז מה בעצם לא?" שאלה היועצת בזהירות, וכאן שרית פתחה במונולוג שוטף של מה לא. מה הוא לא, ומה לא קורה. היו שם הרבה דברים. אבל בעיקר - הם לא מאוהבים. לא, היא לא ילדה קטנה שמחכה לאופוריות פרועות. אבל היא רוצה להתחתן עם אדם שתאהב, שיגרום לה להתרגש כשהיא תראה אותו מתקרב מרחוק, שיאיץ לה משהו מפעימות הלב. שיהיו להם מבטים ארוכים כאלו, רוויי משמעות וקרבה. ונתנאל לא היה כזה. הוא היה הרבה דברים אחרים. אבל לא כזה. כן, הוא לא הציע לה נישואין עם מתנה על החוף, או מול שקיעה מדהימה. סתם הם דיברו וזה נהיה מין החלטה להתחתן. ייתכן שזה היה בגלל השעון הביולוגי שהלחיץ אותה בגיל שלושים ואחת, וייתכן שבגלל שבסוף השכל בכל זאת גבר על הלב. ובכל זאת, את החופה שלה היא לא משחזרת להנאתה, והיא לא מרבה להביט באלבומי החתונה ההדורים על המדף. אבל זה צף בה מעצמו - כל חתונה שהיא מגיעה אליה, כל מפגש עם זוג צעיר עמוס אהבה טרייה מתוקה. היא מכבה את הגז. מבקשת לכבות זיכרונות. "את ילדה גדולה בת שלושים ושש", היא גוערת בקטנוניות מחשבותיה. לצד החביתה הריחנית היא מוסיפה סלט ירקות קצוץ דק, שהוכן עם הרבה תבלינים. את הקוטג', הגבינה והלחם היא תוציא ממש כשנתנאל יחזור. היא נזכרת שוב בחופה שהתקיימה אמש ונתנאל מצטייר לה באור מוחמץ מעט, דהוי. היא מנערת מעצמה את ההרהור בחוזקה עוד לפני שהוא מתגבש למחשבה עם מילים, ומובילה את עצמה לחדר. המסקרה החדשה וקו עדין של עיפרון בעיניים עושים לה טוב. ופתאום עולה בה הרצון, והיא מוציאה את הגבינה מהמקרר, יוצרת גביעי גבינה בתיבולי זיתים, שום-שמיר ופיקנטי. שנתנאל שלה ישמח. והוא שמח. הוא סקר את השולחן הערוך וחייך אליה מלא תודה. הוא סיפר לה מה היה היום, ואיך שרעבי הגיב לבקשה שלו. הוא תיאר לה בפרוטרוט את השיחה שהייתה לו עם הטרמפיסט המעניין שלקח, והחמיא שוב על החביתה המושקעת. שרית סיפרה לו איך עבר הבוקר, על מה שהיא חשבה לגבי התוכנית לשבת, ועל החוכמות החדשות שאורי הפגין בארוחת ערב, והם צחקו ביחד. והיה נעים. היא התחילה לשאול אותו אם כדאי שלגבי השבת הם--- ואז הסלולרי שלו התחיל לזמזם פתאום. "כן, יוני. זה דחוף? אני פשוט בבית. מחר בבוקר זה יהיה מצוין. תודה". הוא מנתק את השיחה ומביט אליה שוב: "מה התחלת לשאול? אני איתך". היא מביטה בו, בחתן שלה שעומד ושוטף את הכלים של ארוחת הערב. כבר חמש שנים שהיא בוחרת בו כל יום מחדש. הערב נדמה לה שנוספו שלושה סנטימטרים לגובה שלו, כך שהיא צריכה להרים אליו את הראש, כמו שהיא תמיד חלמה. "תודה שהתאפרת הערב", הוא מסתובב ולוחש לה בחיוך כשהיא מתקרבת להוסיף עוד כפית לכיור. ליד המיטה היא מביטה בעצמה, צעירה בחמש שנים, בתמונה היא לא הביטה לנתנאל בעיניים אבל שניהם הביטו לאותו הכיוון. לדפדוף בגליון פנימה לדוגמא לחצו כאן
