יש לנו בן בגיל 13. בתלמוד תורה הוא מקבל שבחים על התנהגותו. בבית לעומת זאת קשה לנו מאוד איתו. הוא מכה את אחיותיו הקטנות, מרבה להתבכיין ונמצא בתחושת קיפוח מתמדת. מתפרץ בזעם כלפינו ונראה שאילו היה יכול היה מכה גם אותנו. הוא מסוגל להיות ילד מקסים וחיובי מאוד אלא שלאחרונה רגעים אלו הופכים להיות נדירים, מה לעשות? להורים שלום. ראשית העובדה שמחוץ לבית התנהגותו של בנכם תקינה מעודדת ומצביעה על כך שאין לו בעיה רחבה, אלא קיים קושי מקומי בקשרים שלו ובמקום שלו בתוך המשפחה. אתם כותבים שהוא מרביץ לאחיותיו הקטנות, ייתכן ובנכם מתוסכל בבית בגלל שאין לו אח או אחות שקרובים אליו בגיל. כועס בגלל שנדרש ממנו להתחשב בקטנים והוא מרגיש שלא מספיק מתחשבים בו, מקנא באחיותיו מסיבה כלשהי, ומרגיש ממורמר.במקרים כאלו הוא יכול להגיב בתוקפנות מילולית ופיסית ולהיות לא נעים.כאשר התגובה אליו היא של כעס בלי לנסות להבין מהם רגשותיו, תהיה זו הוכחה בשבילו שאכן הוא מקופח, והתנהגותו רק מסלימה. במידה ותנסו להבין את רגשותיו, לתת לו גם פריווילגיה של בוגר ולא רק מחויבויות, להיות ערים יותר לצרכיו, ולמצוא זמן לבלות איתו, יש להניח שיהיה שיפור. מאידך ייתכן ולהיפך- בנכם התרגל לפינוק יתר, לוויתורים רבים כאשר אתם משתדלים שלא לדרוש ממנו עזרה והתחשבות בשאר בני המשפחה, ואז גדל בתחושה שהכל מגיע לו. במצב כזה כאשר משהו (אחיותיו או הוריו) מפריע לו לקבל את מה שהוא רוצה, הוא מגיב ביחס של עוינות ותוקפנות. כאשר ילד גדול יותר מקבל גם אחריות, וחובות ומצליח לעמוד בהם. הוא מרגיש סיפוק וגאווה, וכך גם הוריו. יש לדאוג לכך שהדרישות ממנו יתאימו גם לגילו וגם ליכולותיו, כאשר במקביל ישנן גם זכויות אותן מקבל כבוגר. לפעמים מספיק להיות ערים לכך שהדרך בה אתם מטפלים בתוקפנות שלו איננה מועילה ויש צורך לבדוק בין ההורים או עם אדם קרוב אחר מהי הדרך האלטרנטיבית המתאימה יותר. קיים מצב מעגלי כאשר ילד מתנהג באופן לא ראוי, והוריו מאוכזבים וכועסים, הוא נעשה כעוס ומתוסכל יותר והתנהגותו הבעייתית מתעצמת, עד למצב שבו נדירים הרגעים בהם אתם מצליחים ליהנות מהילד שלכם. נועה שוורצפוקס - פסיכולוגית קלינית וחינוכית, מכון שילה
