ט' באב, תאריך ציון המסמן אבל וקינה באופן מסורתי , קיבל השנה משמעות מיוחדת על רקע האירועים בדרום והאבדות הקשות בנפש. ב'פנים- איגוד ארגוני ההתחדשות היהודית', בחרו להקדיש את אירוע ט' באב המסורתי של האגוד לעודד ולהדגיש את הצורך בלכידות חברתית, בסובלנות בין הזרמים והפלגים, ובאחדות בין חלקי העם על דעותיהם והשתייכותם. רחל פרנקל שהשתתפה באירוע סיפרה לנוכחים, "בדר"כ אין לי בעיה עם צומות, אבל בשבועות האחרונים זה קצת השתנה. האבלות שחווינו עכשיו, זו פעם ראשונה שאנחנו חווים אישית את דיני האבלות. כל מי שאי פעם צם - כבר מכיר את ההרגשה, אבל יש שוני בין ההקשר הלאומי של ט' באב, לבין כאשר זו אבלות אישית". פרנקל הוסיפה, "כשהייתי בז'נבה הבנתי לראשונה מה הכוונה ב'לצפות לישועה'. ניגשו אליי כל מיני אנשים במדים, כשעמדנו בתור בשדה התעופה, בכניסה לבניין האו"ם, בכל מיני מקומות, ורצו להביע השתתפות ותקוות. ובכל פעם קפץ לי הלב שאולי הם באים להגיד לי שהנה, שיש תקווה ומצאו אותם". פרנקל פנתה לנוכחים ואמרה, "הסיפור שלי היה בסלונים ובלבבות של כולכם, אני רק אוסיף ואפרט קצת. אני רוצה לספר על החוויה הקהילתית ומה עבר עלינו בשבועות החטיפה ולאחר מכן. אני שואלת את עצמי מה הרלוונטיות בין הסיפור שלנו לסיפור האישי. הרי לא כל דרמה מגיעה לקצווי עולם. את הקשיים אני לא צריכה לפרוט. חרדה עצומה, אי וודאות. תקשורת שמקיפה אומנם בצורה מכובדת, אבל מכול מקום אפשרי. קצת כמו לחיות בבית האח הגדול. הצורך לנהל את המשאבים הפיזיים, לישון קצת. בעיקר התחושה שההחלטות שנקבל עשויות להשפיע על גורל הילד שלנו. היינו מוקפים בקהילה מכל רובד אפשרי. החל מהמשפחה, דרך השכונה היישוב, מדינת ישראל וכל יהודי התפוצות. דיברתי עם יהודים מקייפטאון וקטמנדו. גם בימי החטיפה והלחימה- ראינו התגייסות. אני מכירה את השגרה שלנו שהיא פחות אטרקטיבית. אבל החוויה שלנו, אני מקווה שהיא מגדלת ומצמחת". ירון קנר, מנכ"ל אגוד פנים, אמר כי " את בית המקדש החריבו אמנם הרומאים, אך התפוררות החברה שאיפשרה זאת החלה עוד קודם. חז"ל הציעו סיבות שונות להתפוררות זו, אך נראה שהרלוונטית ביותר לימים אלו היא הכיתתיות והקיטוב החברתי החריף". "זהו למעשה המופע המודרני של הביטוי 'שנאת חינם'; אף שלא עשית לי כלום, ואולי אני אפילו לא מכיר אותך - אני שונא לך בחינם, מעצם היותך שייך למגזר, דת או קבוצת דעות אחרים משלי. הסולידריות הגדולה שהיינו עדים לה היא אכן תופעה מחממת לב, אך סולידריות אמיתית מפגינים כלפי השונה. אם אני תומך בחיילינו ובתושבי הדרום, אך באותה נשימה מאחל מיתה משונה לכל מי שלא חושב בדיוק כמוני - זו אינה סולידריות אמיתית. עלינו לחשוב כעת, בשוך הקרבות, כיצד לוקחים את ההתעוררות היפה שהייתה בחברה הישראלית בחודש האחרון לכיוונים הנכונים, לערבות ולכידות אמיתיים, לשיח סובלני ולא מתלהם, ובעיקר - איך משמרים את הערבות הזאת לא רק בשעות קשות אלא לאורך כל השנה".
