התחלה : לפני 42 שנים בפתח תקווה. גדל במשפחה של ארבעה אחים ואחיות. כילד גר עם משפחתו בכפר הנוער אמי"ת בעיר (או בשמו המקורי 'מוסד עלייה'), שם שימש אביו איש חינוך. בהמשך עבר לגור בשכונה הסמוכה כפר אברהם. אבא : האב אשר (70) עלה ממרוקו לבדו בגיל תשע והגיע ישירות למוסד עלייה. היה צנחן במלחמת ששת הימים. לימים הפך בעצמו מחניך במוסד עלייה למחנך ומדריך. שם גם פגש את מי שתהפוך לאשתו, ניצה. אמא : האם ניצה (67) עלתה עם משפחתה בגיל שלוש מטריפולי שבלוב. גדלה במעברות באור עקיבא ולמדה בסמינר לגננות במוסד עלייה, שם כאמור פגשה את אשר. במשך 44 שנים הייתה גננת במושב נחלים. "אמא גננת נערצת. כשפרשה עשו לה מסיבה גדולה". משחק בחוץ : "ילדות מתוקה". יחד עם חבריו בילה שעות רבות של משחק ברחבי השכונה. "בניגוד להיום, ילדות בלי מחשב וכמעט בלי טלוויזיה. אבל עם המון חברים, המון התנסויות וטיולים רגליים למעיינות הירקון". הלו : לא ישכח לעולם את היום שבו חיברו את ביתו לקו הטלפון של בזק. "הייתי ילד. חיכינו כמעט עשר שנים לרגע הזה. כולם, גם השכנים, עמדו וצפו בטלפון הצהוב עם החוגה הגדולה. הייתה התרגשות עצומה". נוסח מרוקאי: ליד הבית שכן בית הכנסת המרוקאי. "ממוצע הגילאים בו היה 50 60 ולא היו הרבה ילדים, אבל אבא התעקש להתפלל דווקא שם". עם הזמן הפך האב לפעיל מרכזי בבית הכנסת. "הנוסח והאווירה חיברו אותנו למסורת אבות". סניף שיכון: היה חניך שרוף ומדריך מסור. "בני עקיבא היה בשבילי באותם ימים הבית השני, ולפעמים אפילו הבית הראשון". ישיבה תיכונית : ישיבת נחלים, בשנים שהייתה אימפריה עם חמש כיתות במחזור. "זכיתי להכיר שם אנשי חינוך דגולים, אבל הגודל והמשמעת הנוקשה קצת הכבידו עליי. כנער היה חשוב לי הסניף והטיולים יותר מאשר להיות שם". ישיבת הגולן : "כשנכנסתי לבית המדרש פגשתי בכל העוצמה את התורה". למד שש שנים בישיבה. זוכר לטובה את השבתות, את הלימוד, את סיום המסכת הראשון. "שנים של בנייה. זו הייתה ישיבה משפחתית עם קשר חם בין החברים". צבא : חטיבה 188 בשריון. שירת ברמת הגולן ובלבנון. עדיין עושה מילואים כרב הגדוד, בו היה לוחם שנים רבות. לחם במלחמת לבנון השנייה בגזרה המזרחית. חוויה שהשפיעה עליו רבות. מלחמת לבנון : המלחמה לוותה בתחושה חזקה "שלמעלה לא יודעים מה הכיוון. לאורך הלחימה היו פקודות סותרות". יחד עם זאת, בין הלוחמים הייתה תחושה חזקה של לכידות ורעות. החצי השני: את רעייתו מיכל (41) הכיר כשעשתה שירות לאומי בחיספין. במקצועה יועצת חינוכית. כיום משמשת מדריכה ביחידה הארצית להתמודדות במצבי חירום ולחץ במשרד החינוך. ילדים : שישה. הבכורה תהילה היא שמיניסטית באולפנת אבן שמואל, "לומדת עם חברות שלה מהגוש". נעמה תלמידת כיתה י' באולפנת למרחב. דוד תלמיד ז' בישיבת אמי"ת כפר גנים. עבריה תלמידת כיתה ה' וקמה תלמידת כיתה ג' בבית הספר למרחב, ועטרה הקטנה בגן חובה. נפרדים מהגולן: כזוג צעיר עברו לגור בירושלים, שם החל את לימודיו בכולל חזון אלחנן על שם אלחנן אתאלי הי"ד בראשות הרב עמיאל שטרנברג. שש שנים למד בכולל. ללמוד בעיר דוד: רואה בשנות הלימוד שם את ביסוס התשתית התורנית להמשך הדרך. "מקום מיוחד במינו. פותח את החלון ואתה מול הכותל. היה שם לימוד תורה אינטנסיבי מאוד. הרב דחף אותנו כל הזמן קדימה". באותן שנים השלים הסמכה לרבנות. לגוש קטיף: רב היישוב הרב ציון טוויל יחד עם פרנסי היישוב החליטו להקים בנצרים את הישיבה הגבוהה 'נצר מטעי', והוא נקרא ללמד בישיבה. עם שלושה ילדים קטנים הם עברו להתגורר בנצרים. "זה היה שינוי דרמטי ומשמעותי בחיים שלנו". נצרים: שלוש שנים גרו ביישוב. "אנשי נצרים הם דוגמה אמיתית לאהבת ארץ ישראל, לפשטות ולגבורה יומיומית. מבחינתנו זו הייתה זכות עצומה להיות חלק מהם". משפחת פוגל: שכנים של אודי ורות פוגל הי"ד. "אודי היה חבר קרוב מאוד. שירתנו יחד בכיתת כוננות. היה מעולה וצנוע". תינוקת בספארי : הבת הרביעית עבריה נולדה כשכבר גרו בנצרים. לאחר הלידה שבו לביתם ברכב מאובטח וממוגן. "לנצרים לא נכנסו ויצאו ברכבים פרטיים. התיישבנו ברכב הסאפרי, החזקתי אותה ביד, וקלטתי: אני מכניס תינוקת רכה בת שלושה ימים לאזור סכנה. מצד שני, חשתי ביטחון עצום בעצם החיים שם". חנוכת בית הכנסת : מאורע מכונן בקהילת נצרים, שנערך שנים אחדות לפני הגירוש. "זה היה אירוע שיא בנצרים. הייתה תחושה של פריצה קדימה". ברקע החלו הדיבורים על פינוי. הגירוש מהגוש: "לא העליתי בדעתי שזה באמת יתממש. לא יתיישב על הדעת לקחת משהו חי ולהפוך אותו לגל הריסות. ניסינו שזה לא יהיה, אבל הקב"ה כנראה רצה אחרת". המפנים באים: "היום של הגירוש היה יום קשה, כואב, ובעיקר מצער מאוד. בעיקר התביישתי בשביל עם ישראל. זו הייתה השפלה לאומית". מזהה אצל המגורשים וילדיהם קושי גדול שלא נגמר בעת הגירוש אלא נוכח, במובן מסוים, עד היום. מתגעגע: "לקהילתיות ולתחושת השייכות הברורה והבלתי מוסברת לארץ. הרגשנו שייכות לקרקע, זה היה שם מאוד חזק". לאתגר הבא : לאחר הגירוש עבר עם חלק ממשפחות קהילת נצרים וישיבת 'נצר מטעי' לחולות חלוצה. "שלוש שנים היינו שם. עברנו מקרווילה לקרווילה". מלאבס: הגיעה פנייה מחבורת אנשים בפתח תקווה שמחפשים רב לקהילה. "באותה תקופה היינו עם הרבה סימני שאלה ורצון להתקרב לעוד מעגלים בעם ישראל ואמרנו יאללה, בוא נבדוק". השידוך, כך מסתבר, הצליח. יחדיו : רב קהילת 'יחדיו' בשכונת הדר גנים בפתח תקווה. "קהילה של אנשים יקרים. אנחנו כמו יישוב בתוך עיר. חברי הקהילה משתדלים בכל דרך להתקדם בעבודת ה' הפרטית ולתרום לעם ישראל, כל אחד במקום העבודה שלו, השכנים שלו, המשפחה". עולם התשובה: כבר שש שנים משמש ר"מ במכון מאיר. "מדובר בדופק של עולם התשובה בישראל. מקום מאוד אינטנסיבי ומעמיק. כל יום מגיעות למכון המון נשמות שמשוטטות בעולם". מקיים הרבה שיחות אישיות, לימוד בחבורה, תנ"ך וחסידות. "זו זכות גדולה ואחריות כבדה". השגחה : "בתשובה יש המון מקרים מדהימים של השגחה". אחד הבחורים שהגיע למכון הכיר בטיול אי שם במזרח בחורה גויה מספרד. כשאמה שמעה על הבחור מישראל היא גילתה לה שהם מצאצאי האנוסים בספרד. הבחורה החלה בתהליך גיור, ודרכה גם הבחור גילה את יהדותו. תוכנית רדיו: בכל יום שני בלילה משדר ברדיו גלי ישראל את תוכניתו 'לך אמר לבי', תוכנית על ענייני עבודת ה' ופתיחת הלב. "מרגיש כמו התבודדות שאחר כך מושמעת ברבים". התרגש כשבחור שלח לו הודעה שמילואים שלמים הוא עזר לו להישאר ערני בשמירות. סופר : הוציא מתחת ידו שני ספרי פרוזה: 'בדרך סיפרתי מעשה' ו'עד שמצאה'. הספרים מכילים אוסף סיפורים קצרים. "אלו סיפורים מהחיים שמעוררים את הלב ויש בהם ממד אישי". כשהחל בכתיבה המילים פשוט פרצו ממנו החוצה, מבלי יכולת לעצור. פרץ מתוכי : הספרים עוסקים בזעזועים שפקדו את החברה הישראלית: הגירוש מגוש קטיף ומלחמת לבנון השנייה. "האירועים יצרו בתוכי זעזוע אדיר. הרגשתי שאני מוכרח לכתוב את כל מה שמבעבע בי. זו הייתה בשבילי חוויה טוטאלית". אם זה לא היה המסלול: "יש הרבה תחומים מעניינים אבל בכל מקרה, עיסוק שקשור בבני אדם". ובמגרש הביתי: בוקר: היום מתחיל בשש ורבע. מעירים את החבר'ה ומארגנים אותם לבית ספר. משם לתפילת שחרית ובשמונה כבר על האוטובוס לירושלים. "זמן נקי של מחשבות ולימוד לפני האינטנסיביות וההמולה של בית המדרש במכון". בשעת בין הערביים שב לביתו ומתפנה למשפחתו ולקהילתו. דיסק ברכב : ניגוני חב"ד על כל סוגיהם. הרבה ביני לנדאו, פורת נוב, סיני תור ומרדכי יצהר, "זה הכיוון המוזיקלי". שבת : זמן של לימוד תורה קהילתי. "שיעורים בכיוונים שונים ובזמנים שונים". את ליל שבת משתדל להקדיש פנימה למשפחה. סעודות שבת מלוות בהרבה שירים, סיפורים "ופינות כמו מילה חדשה בעברית, מקום יפה בארץ ישראל, הלכה חדשה, חידה מהפרשה". משתדלים להוציא שבת מאוחר עם נגינה, "ולדחות עד כמה שאפשר את הדלקת הסלולרי". אוכל: הכי הכי מתענג על החריימי הטריפולטאי החריף שאמא ניצה מכינה. "טעם אמיתי של שבת". אחזקת הבית : "עוזר כמה שאפשר במה שאפשר". היה שלב בחיים שהמקדחה והמברגה היו בשימוש, לפירוקים, הרכבות וכאלה. היום הן יוצאות מהארון לעתים רחוקות בלבד, "בגלל מצוקת זמן". מפחיד : באופן כללי לא עסוק בפחדים. "יש מספיק אתגרים אישיים וכלליים, גם בלי להוסיף להם פחד. הפחד לא עוזר בהתמודדות והוא יועץ גרוע". דמות מופת : הרבי מליובאוויטש זצ"ל. "דמות מופת שאני חש כל הזמן את התביעה שלה ממני ובכלל - להתקדם, לא לעמוד במקום. ללמוד וללמד פנימיות התורה. לפרוץ קדימה בתוקף ובשמחה, לקחת אחריות, והעיקר לא לפחד משום אתגר או קושי". משאלה: "שנצליח להדליק נרות בכל העולמות", ציטוט מהמשוררת זלדה. "משפט שאשתי מיכל הביאה אלינו הביתה". כשאהיה גדול : משתדל ללכת בעקבות דברי רבי נחמן מברסלב שאמר "לא ישים לנגד עיניו - כי אם אותו היום". "אני מנסה שהיום שאני נמצא בו - יהיה הכי גדול שאפשר". rivki@besheva.co.il
