התחלה: פתח תקווה, א' במרחשוון תשי"ח. בן יחיד לניצולי שואה שעברו את כל מדורי הגיהינום. עם זאת "השואה הייתה הסוד הכי כמוס בבית".
הסוד: לימים, כשהחלו המסעות לפולין במוסדות החינוך, הוא הלך לתערוכה באחת הישיבות ופגש שם במפתיע בהוריו. כששאל למעשיהם במקום, השיבה אמו: "באנו לראות אם משהו בכל זאת נשאר". כשהביא להוריו אבן מהקרמטוריום באושוויץ, אביו ביקש לסלקה מיד מהבית, והכריז: "כאן חיים".
חיים: תמיד היה חלון פתוח בבית ותמיד עוד קילו סוכר בארון. איחור של דקה עלה בהיסטריה הורית. מההורים הוא קיבל אהבה וקשר לעולם החסידות, "אני יוצא ובא בביתם של אדמו"רים", וגם יידיש שוטפת, "וזה יתרון עצום" במיוחד בעבודה שלו היום.
תנועת נוער: בני עקיבא שבט שובה, לא כולל הדרכה, כי באותה תקופה הוקמה 'גשר' על ידי הרב דני טרופר. "המדריכים היו חנן פורת ויצחק נבון, והמקום בישר מהפכה חשיבתית. מצאתי את עצמי הרבה מאוד שם. זה משך אותי יותר מהדרכה".
לימודים: 'נצח ישראל' פתח תקווה. עד כיתה ח', "אז עוד היו מבחני סקר, אותם היה צריך לעבור כדי לעלות לתיכון".
התיכון: החל בישיבת נתיב מאיר, אך בתום שנה הגעגועים הביתה הכריעו. שלוש השנים הנותרות נלמדו בישיבת נחלים, "שם ניטעו בי נטיעות מהותיות של אהבת ה' ואהבת הבריות". הצוות החינוכי עיצב את השקפת עולמו, והר"מ שחינך אותו במשך שלוש שנים שכנע שישיבת 'עזתה' החרדית תפורה בדיוק למידותיו.
הישיבה: חצי שנה הספיקה לו עד שעזב את המקום עם עוד 28 סרוגים. "זו הייתה מעין מחאה נגד דיבורים על תלמידי חכמים סרוגים, שלא יכולנו להכיל". התחנה הבאה הייתה מרכז הרב. אחרי שיחה מרתקת עם הרב צבי יהודה הוא נשלח לביתו של רב אברום, ש"האיר לי פנים והייתי כאחד מילדיו. כל חייו ראיתי בו את רבי המובהק". השירות הצבאי בוצע בתקופה ההיא.
קול ששון: לרעייתו קוראים מילכה והוא הכיר אותה דרך הרב יהודה זולדן, חבר. "הם היו יחד בסניף בני עקיבא בבני ברק. הוא מסר לי את מספר הטלפון שלה והשאר היסטוריה". מילכה היא בעלת תואר שני במחשבים, אשת היי-טק "ועיקרו של בית".
הברכה: ארבעה ילדים. הבכור הוא סמנכ"ל טכני של רדיו 'קול חי' וחובק שישה ילדים, פעמיים תאומים, השנייה עורכת דין בפרקליטות וחובקת שלושה ילדים, השלישית קלינאית תקשורת ועתידה ללדת אי"ה בקרוב והרביעי כלכלן ויש לו שני ילדים, "ברוך ה' משפחה כיפית".
השליחות: באותה תקופה הוא היה מעורב בהקמת מדרשת עפרה וגם הספיק לצבור קילומטראז' מסוים בהוראה פרונטלית. מה שהביא את רב אברום להצביע דווקא עליו כשהרב נריה חיפש ראש אולפנה ל'צפירה'. "הייתי אז בן 24. בלי קורס מנהלים או תעודת הוראה". הוא שימש בתפקיד במשך 19 שנים, כשבחלק מהתקופה היה גם סגן יו"ר מרכז ישיבות בני עקיבא. "בשנים האלה האולפנה גדלה מ‑370 בנות ל‑1,376". בדיוק.
הדגשים: "עולם של מצוינות וחוויה". הרצון היה שהבנות תצאנה מוכנות ל"מלחמות החיים" ושיחוו חוויות שיטבעו בהווייתן "אמונה, יושר ואהבה טבעיים". הרב גורן נתן שיעורים כלליים והבנות פגשו את רב אברום, והרבי ממונקאטש היה סועד את סעודת ליל יום העצמאות בצפירה. לצד אלה היו באולפנה 13 מגמות ותת-מגמות.
תמהיל: הבנות הגיעו מרקעים מגוונים, חלקן מ"בני עקיבא של גוש דן", אחרות מהמושבים, והיו מבנות השומרון ומערי הדרום ועולות חדשות מאתיופיה. "היה פסיפס אנושי מרתק, והן התפרנסו זו מזו". לאור ריבוי הטיולים והסמינריונים הם קראו לה "קייטנה תורנית".
ראש אולפנה גבר: הזמנים היו אז אחרים, "היו מעט מאוד נשים שהיו שייכות לעולם של יהדות וגם יכולות לעסוק עם בנות עשרה", הוא נותן דוגמאות של פרופסוריות חשובות להמחשה. "היום הייתי עושה כל שלאל ידי שתהיה ראש אולפנה אישה, שתהיה מכילה ומבינה ודמות תורנית בשביל הבנות".
24/7: העבודה באולפנה הייתה אינטנסיבית. "עבדתי 19 שעות ביום, רק כל שבת שלישית הייתה חופשית ולא לקחתי מעולם שנת שבתון". כך שכעבור כמעט שני עשורים הוא החליט לפרוש ללימודים אקדמיים.
אקדמיה: תואר ראשון במשפטים בבר אילן ושני ב'שערי משפט'. את ההתמחות עשה אצל השופט נחמני בבית המשפט לענייני משפחה. "איש אציל במידות ותלמיד חכם מובהק".
עמך עמי: ניהל את השירות הלאומי לפרק זמן קצוב, ובהמשך נקרא על ידי הרב דרוקמן להקים איתו את מערך הגיור. "חוויה מרתקת". במסגרת הזאת הם עסקו בנושאים של הסובוטניקים מערבות רוסיה, צאצאי האנוסים מספרד ופורטוגל. "היינו הראשונים שגיירנו את בני המנשה על אדמת הודו", ובכלל עסקו באינטנסיביות בחינוך יהודי ברוסיה ובשכנותיה.
מערך הגיור: "כל הניסיונות הפתטיים לעקר את הרבנות הראשית מתפקידיה, יגרמו לחורבן היהדות. האנשים שמנסים לעשות זאת מדמים שברגע שייקחו את הסמכויות מהרבנות הראשית, הם יבנו עולם אחר. אבל הם שופכים את התינוק עם המים. נושא הגיור הוא מפתח הקבלה לעם ישראל, ועם כל הרצון אנחנו צריכים להיזהר מליצור קולות חברתיות. הגיור הוא לא גיור חברתי".
צהר: "עמדתי על אדני הקמתה". הכינוסים הראשונים היו באולפנת צפירה, "והיום אינני מסכים לתת את ידי להרס הרבנות הראשית וקעקוע של יסודותיה". מבחינתו, "הכתובת רשומה על הקיר".
הדסה: לאורך כל השנים הוא משמש ברבנות בכפר גנים בפתח תקווה וגם מופיע בפאנלים ובתקשורת וכותב מאמרים. לפני שנתיים וחצי הוא נכנס לתפקידו כרב המרכזים הרפואיים הדסה. "לגביי זו אחת הרבנויות הגדולות שקיימות בעולם היהודי, כי היא עוסקת במכלול של אלפי אנשים עם שאלות מרתקות מאין כמותן".
מאין כמותן: שאלות של חיים ומוות, צמתים של רפואה הלכה ומשפט, ולשם כך הוא גם משתמש בתואר שיש לו בגישור. הוא עסק בפיתוח התראה בזמן אמת על טומאת כוהנים בבית החולים, "שאלה שבמשך שנים בתי חולים מנסים לתת לה מענה". היום בבית חולים הדסה "ברגע שרופא מסיים להקליד את תעודת הפטירה, ההתראה נכנסת לפעולה". וזו רק דוגמה אחת מני רבות.
יהדות מקובלת: הוא יושב בפורומים רבים: החולה הנוטה למות, הילד בסיכון, הפורום המינהלי, ועדת האתיקה ועוד. "יצרתי פתרונות הלכתיים של יהדות לא מאיימת וזכיתי בסייעתא דשמיא". אבל יש גם תוצאות בשטח שמגיעות בדמות ציבור חרדי שנכנס היום בשערי בית החולים בהמוניו. הכשרות מהודרת, שמירת השבת מורגשת "ולא מפריעה לאדם החילוני", ואלה היו כרוכים בפיתוחים טכנולוגיים.
לא להצעות בחוץ: "אנחנו בונים בשנים האחרונות עולם של רפואה והלכה. זו עשייה אינסופית כי כל יום יש אתגרים חדשים, והכי חשוב זה החסד. זה עולם של חסד". היום כשמציעים לו תפקידים אחרים הוא מסרב, "כי הם נראים לי קטנים". ויש חדוות עשייה, "כל בוקר אני קם כמו ילד בן שלוש שרץ לעבודה בכבאית של סמי הכבאי".
מסלול: החלום היה להיות רופא. "מיציתי אותו בלהיות היפוכונדר", והיום הוא מגשים את החלום מזווית אחרת לגמרי.
ובמגרש הביתי:
בוקר טוב: השכמה בחמש וחצי, תפילה ולעבודה. הקפה הראשון נלגם כבר שם. ואפילו הדרך כבר מנוצלת להחזרת טלפונים.
מוזיקה: החיבור הוא "למוזיקה החסידית האותנטית של פעם עם ההברה היידישאית", פחות למוזיקה העכשווית. הוא לעולם לא יחמיץ קה אכסוף אצל ידידיה מאיר מדי חמישי ברבע לשמונה ב'קול חי'. "גם אם אגיע לחנייה בשבע וחצי, אחכה עוד רבע שעה ברכב".
שבת: בכל שבת הוא מעביר דבר תורה או שיעור לפחות בשלוש קהילות בכפר גנים. כשהילדים באים יש גם חוויה עם הנכדים סביב שולחן שבת, וגם קצת זמן לנוח בלי סלולרי, למרות שבשנתיים האחרונות יש קריאות דחופות גם ביום המנוחה.
אוכל: "של בית אמא", שפירושו כרוב ממולא הונגרי טוב. בעולם הריאלי של היום הוא היה הולך על כבד אווז טוב, "גם ביודעי את סתימת העורקים המצפה בסוף".
עתים לתורה: בזה הוא עוסק בעצם כל היום ומשיב לשאלות הלכתיות סבוכות שחלקן מביאות אותו להתייעץ. "אינני כרבנים הצעירים המהפכנים שבטוחים שכל התורה מסורה להם". מלבד זה, יש גם לימוד לנשמה. הוא אוהב ללמוד סוגיות שמגיעות עד להלכה, מחשבה וחסידות וגם נושאים כלליים שהיום הוא נזקק לדעת.
אחזקת הבית: יש וידוי: "מיום ליום פחות". אפילו הקניות שהיו נחלתו עברו להיות אינטרנטיות. הוא גם נשא בתפקיד של ניקוי המטבח אחרי הבישולים של בעלת הבית, "אבל מיום שישי אחד למשנהו אני מגיע כשהמטבח כבר נקי". מה שנשאר זו חלקת הורדת הזבל, והיא נהייתה תורה מורכבת כי הזבל מופרד לכמה וכמה סוגים.
מפחיד: להיות חולה. "אבל בסוף הכול בידיו יתברך, ומי שנמצא בבית חולים רואה את זה בחוש. עולם הרפואה הוא ענקי אבל מוגבל".
דמות מופת: נביאי ישראל, "כי הם דרשו את המוסר הטבעי". הרב קוק, "שדורש מהאדם להיות טוב וישר לפני שהוא עובד אלוק". רב אברום, "שידע להאיר לי פנים ולהיות לי לאב למרות שהיה לי אב". כשחלה בווירוס בצעירותו, התקשר אליו הרב שפירא וביקש שייקח את הרופא הטוב ביותר ואמר: "אם אין כסף לאמא ואבא לשלם, אני אשלם".
פנאי: מעת לעת הוא בורח עם אשתו לשבת במלון: "אוהבים ללכת בחודשי החורף לתל אביב, להביט בגלי הים". בקיץ יוצאת כל המשפחה למתחם צימרים פרטי, "ולהיות איתם בלי שהשעון רודף אחריך".
משאלה: טיפת שלווה בשביל העם הזה. "די עם החבטות אחד בשני". ובפרטי: "משפחה בריאה ושמחה שגדלה בראש טוב".
כשתהיה גדול: בעבר חלם על עולם של פוליטיקה ועשייה ציבורית רחבה. "אבל היום טוב לי במה שאני עושה".
