ושוב אני מתארגנת לנסוע לפגישת עבודה בתל-אביב, שוב פותחת את הארון כדי להתלבט בפעם המאה מה ללבוש שיהיה צנוע אבל עדכני מספיק, אלגנטי אבל לא מתיימר מדי, ושוב אני יודעת בסתר לבי שכשאצא מהרכב במגרש החניה בלב אלנבי ארגיש כתמיד - זרה, חריגה, אחרת, ההיא מ"ההם". המטפחת המעוצבת שלי, זו שבערב נשים ביישוב תפיק מחמאות והתעניינות 'איפה קנית', רלוונטית ברחוב אלנבי בדיוק כמו החיג'אב המוסלמי, כלומר בלתי רלוונטית בעליל. אחרי שאני מצליחה להתגבר על גל רגשי הנחיתות אני נכנסת לבניין מחופה הפרקטים, כבר מחכים לי לפגישה שנקבעה לפני 10 דקות (איכשהו, עומס הפקקים בכניסה לתל-אביב וברחובותיה תמיד מצליח להפתיע אותי). גיחה אחרונה לחדר השירותים, לסדר את המטפחת, לבדוק שהאיפור שריר וקיים, ואנחה אחרונה סופית ומוחלטת: על מי אני מנסה לעבוד, הרי דוסית נשארת דוסית. רגע לפני שאני נכנסת לפגישה, התהיה הקבועה חולפת במוחי - הם יופתעו לראות שאני דתיה? האם מי שהזמין אותי הנה הוסיף את התואר הזה כחלק בלתי נפרד מהתיאור שלי - "אנחנו נעבוד עם נעמה, היא מעצבת ממשקים, אה כן, היא גם דתיה - נו, דוסית כזאת עם מטפחת, אבל היא דווקא סבבה"... מעולם לא נכחתי בחדר כשמשפט כזה נאמר, אם נאמר, אבל אני יכולה לחוש בו תמיד כשאני נכנסת לחדר, למרות שאני מתקבלת בטבעיות גמורה ובחיוך, ידי הגברים אינן מושטות אליי ללחיצה והמזכירה החייכנית ממהרת לעדכן אותי שהקפה כשר. ואז מגיע הרגע הזה, כשכחלק מהסמול-טוק, מישהו מתעניין, "אז מאיפה את מגיעה אלינו? ירושלים אמרת?" (הם תמיד זוכרים ירושלים, בגלל אזור החיוג), ואני מסמיקה, "לא, לא, יישוב קטן, באזור מודיעין". אהה, מהנהנים כולם, מודיעין, כן, שמענו על העיר הזאת, באמת צריך להגיע לשם פעם עם הילדים, אומרים שיש שם אחלה פארק. יבוא יום - אני מבטיחה לרודף הצדק הקטן והנרגז שבתוכי - אולי כשאהיה גדולה, בו אאזור אומץ, ובתגובה לשאלה הזו, אענה את האמת: אני גרה בנריה, זה יישוב קהילתי בבנימין. כן, זה יוצא מעבר לקו הירוק, מה שקוראים בתקשורת התנחלות, אבל אנחנו מעדיפים לקרוא לזה התיישבות. תבואו פעם לבקר, נורא יפה אצלנו. הפוסט פורסם לראשונה בבלוג המתנחלים - מתנחלות ברשת
