מאת עפרה לקס "הוא היה בשבילי דבר ראשון הרב שלי. כשהתחתנתי איתו לא ידעתי שזה מה שיהיה, אבל אחר כך הוא עבד על עצמו בצורה שפשוט ראית כל יום איך הוא מתקדם, אז הערצתי את זה והחלטתי ללמוד ממנו. אז אני אומרת לך שכל מה שיש לי מבחינה רוחנית זה מה שהוא נתן לי" רבקה שפירא, אשת הרב אלימלך שפירא מפדואל שנרצח בדרכו לשיעור תורה באשמורת הבוקר, מספרת על חייה עם מי שהיה לה בעל, חבר ורב ומאמינה שהכל לטובה, גם כשקשה למצוא כיצד יום ראשון השבוע. בישיבת 'ארץ הצבי' בפדואל מסדרים התלמידים הוותיקים את בית המדרש לקראת 'זמן אלול' שייפתח הערב. חלונות ההיכל הגדולים משקיפים על נוף עוצר נשימה של הרי השומרון עליהם ממוקמים, כמו נושקים זה לזה, היישוב בית אריה והכפר הערבי א-לובן. הבחורים מסדרים בעליצות את הכיסאות ומזיזים שולחנות, ודאי כמו בכל ישיבה אחרת. אבל כאן בישיבה, בניגוד לישיבות אחרות, לא ישמעו התלמידים החדשים את שיחת הפתיחה מפי ראש המכינה, כי הוא איננו בין החיים. בחופשת 'בין הזמנים' האחרונה, לפני שלושה שבועות בלבד, רצחו מחבלים את הרב אלימלך שפירא, ראש המכינה הקדם-צבאית בפדואל, אב לשמונה ילדים ובעלה של רבקה שפירא. המכינה בפדואל הוקמה לפני 11 שנים על ידי הרבנים אלימלך שפירא ומאיר כץ. שניהם לימדו בתיכון 'במעלה' בפתח תקוה, ובוגרי השמינית ביקשו מהם לפתוח מכינה ישיבתית קדם צבאית משום שלא רצו להיפרד. גם ישיבת ההסדר קמה כתשובה לצורך שנוצר, לאחר שבחורים שסיימו את הצבא ביקשו לחזור למסגרת תורנית. "לכן לא הייתה ברירה והקמנו את ישיבת ההסדר", תסביר לנו הרבנית רבקה שפירא. משפחת שפירא מתגוררת בבית סמוך לבית המדרש. את פני הבאים מקדמת צמחיה נאה וגינה משובצת בחפצי נוי. הבית מזמין אליו את הנכנסים ומציג בהרמוניה שקטה חפצי נוי, ספרי קודש וכלי נגינה. רבקה מבקשת שהצלם ייתן לה שהות להתארגן: "אם אתה מצלם אותי אז תן לי להסתדר רגע". היא חוזרת לאחר שהחליפה את הכובע הביתי בפאה: "ככה אלי (הרב אלימלך שפירא. ע.ל.) אהב, הוא לא אהב את הכובעים האלה". רבקה מתיישבת ומתחילה לספר עליה, עליו, על הבית. "הייתי ב שירות לאומי בקרית שמונה ואלי למד שם בישיבה. זוג חברים שלנו, חנה ומאיר כץ, שידכו ביננו. באמצע השנה הם החליטו להכיר ביננו והזמינו אותנו לארוחת ערב משותפת. שלוש פגישות אחר כך כבר החלטנו שאנחנו מתחתנים, וחודש אחרי זה התארסנו". שמונה שנים בקרוואן אלימלך ורבקה שפירא נישאו ועברו לפתח תקוה שם התגוררו שמונה שנים, במהלכן למד הרב אלימלך בכוללים שונים והוסמך לרבנות. במשך התקופה הזו ניגן הרב בחליל צד בחתונות, ואף הוציא קלטת ובה תשעה ניגונים שאת רובם הלחין בעצמו. משעברה המשפחה לפדואל, כך מספרים בני המקום, היו ילדי היישוב ואימהותיהם הולכים לבתי הספר ולגנים כשניגון נפלא של חליל צד מלווה אותם. היה זה חלילו של הרב שפירא, שניגונו נשמע מהקרוואן של המשפחה שהוצב במרכז היישוב. רבקה, בעלך והרב כץ מקימים מכינה. איך מגיעים דווקא לפדואל? "את הישיבה החליטו בכל מקרה להקים בהתנחלות, כדי שהערכים שמלמדים יתאימו למעשים. הם דגלו בדוגמא אישית, כל הקטע שלהם זו דוגמא אישית. האמת היא שלא העלתי בדעתי שאגור אי פעם בשומרון וגם לא היכרתי את האזור, אבל בבניין שלנו בפתח תקוה היו שכנים שעברו לפה, אז כשרצינו להקים את הישיבה זה היה טבעי שעוברים לכאן, כי אלה החברים היחידים שאנחנו מכירים בשומרון. "אני הלכתי אחריו", אומרת רבקה ומצטטת "ללכת שבי אחריו". "אלי אמר פדואל, באים לפדואל. ואז הגענו מבית יפה בפתח תקוה, משלושה חדרים גדולים ויפים לתוך קרוואן מסכן. אבל בסדר, הסתדרנו יפה מאוד. שמונה שנים גרנו בקרוואן עד שבנינו את הבית הזה". אתם ביישוב 11 שנים. מה הרגשתם כשהדרכים התחילו להיות מסוכנות? "כל הזמן דיברנו על זה, ובעלי אמר לי 'את רואה, כבר שרדנו חצי שנה, כבר שרדנו שנה וחצי'. בקיצור, כל הזמן התפללנו שזה יעבור בשלום, והאמת היא שנסענו רגיל. אני דווקא די חרדה לילדים, אבל את הקטע הזה של הנסיעות (של אלי ללימודים בבוקר ממש הורדתי מהדאגות שלי. בעלי גם חשב שבזמן שהוא נוסע, ברבע לשלוש לפנות בוקר, לא כדאי למחבלים לצאת לפעילות, והוא קיבל על זה אישור מהצבא. אז כשבאו להודיע לי הייתי פשוט בשוק. לא האמנתי למה שאני שומעת". הרב אלימלך שפירא היה יוצא מידי יום מביתו ברבע לשלוש לפנות בוקר ונוסע ללמוד פנימיות התורה אצל הרב אשלג מבני ברק ואחר כך אצל יורשו, הרב גנירר המכונה 'האדמו"ר מאשלג'. יד המרצחים השיגה את הרב כשהיה בדרכו לשם. יצא לחפש תורה בואי נחזור מעט אחורה. איך התחיל הקשר של בעלך עם הרב אשלג? "בעלי הוא בוגר ישיבת מרכז הרב וישיבת הסדר, אבל בשלב מסוים הוא רצה יותר והוא לא מצא מענה לצרכים הרוחניים שלו. אז הוא וחבר שלו, שהייתה לו חיפושית ישנה, פשוט נסעו לחפש תורה. הם האמינו שתורה יש רק בלילה, אז הם נסעו לצפת ולטבריה ולירושלים, לכל המקומות הקדושים ששם אפשר למצוא תורה". לאחר חודשים של חיפושים הגיעו השניים לרב אשלג מבני ברק. מאז, במשך תשע עשרה שנים, נהג הרב שפירא לקום באישון ליל כדי לנסוע לבני ברק וללמוד את רזי פנימיות התורה. בתקופה האחרונה חברו הרב ושלושה מחבריו והחליטו להשכים חצי שעה מוקדם יותר ולהוסיף לימוד בעקבות המצב הקשה בארץ. וכך בשעה רבע לשלוש לפנות בוקר היו כבר בעיצומה של נסיעה ללימודים. "הוא לא האמין בהפגנות", מסבירה רבקה, "אלא רק שצריך ללמוד את פנימיות התורה". והוא היה נוהג כך כל לילה? "לילה לילה, חוץ משבת. ותמיד רק בלילה, כי זה הזמן המסוגל ללימודי תורה. היום לעשייה והלילה לתורה. כשהשעון צלצל אצלו הוא היה קם כמו חץ. אמרתי לו 'אלי, זה מסוכן לקום ככה'. אז הוא היה אומר לי 'אם אני אתהפך לימין ולשמאל בסוף אני לא אקום'. הוא כיוון שעון מעורר חלש מאוד כדי שאני לא אתעורר, ושם את הבגדים בחדר השני מאותה הסיבה. והוא, ששום דבר לא מעיר אותו, קם מהשעון הזה כחץ מקשת. ובגלל שהוא היה נוסע בשעה קבועה הם הצליחו לארוב לו. בקיצור מה זה אכלתי אותה". הוא נרצח בדרך לשיעור תורה "לא רק בדרך לשיעור תורה. מידי בוקר לפני שנסע הוא היה הולך למקווה. גם בבוקר הזה הוא הלך למקווה, עלה לאוטו ועלה בסערה השמימה. והרי קדושים שנהרגים קוברים אותם ככה עם הבגדים ואין טבילה לפני הקבורה, אבל הוא טבל. הוא טבל קודם". ובכל זאת, האם מקרה כזה לא מערער את האמונה, ובמיוחד לאחר שהוא קיבל על עצמו עול לימוד נוסף ופתאום… "האמת היא שהוא לא שייך לכאן. אין, הוא לא היה שייך לעולם הזה, אני אומרת לך. זאת אומרת לי הוא מאוד חסר, כי מבחינתי הוא כן היה בעולם הזה. לי הוא התקין דברים, כל דבר מקולקל הוא מייד תיקן, אהב סדר, אהב את הילדים מסודרים ונקיים. הוא רצה ללמוד כל היום והכל הטריד אותו, גם הפרנסה, אז עכשיו אני מקווה שהוא לומד". ניכר שרבקה לא מתאמצת כשהיא עוברת לדבר על חיי עולם הבא וחיי העולם הזה. הדברים טבעיים לה, והיא שוחה היטב במים של שני העולמות. מדי פעם מצטרף לשיחה אחד הילדים. הבת מודיעה שיש טלפון, הבן הקטן מבקש לדעת מה טבעו של מכשיר ההקלטה שעל השולחן. הילדים יוצאים ובאים, רבקה עונה לכל אחד וממשיכה: "בדיוק חשבתי אתמול. יש את המדרש על רבי עקיבא שאמר שהכל לטובה כשלקח תרנגול חמור ונר והם הלכו לו אחד אחרי השני. היה אפשר להמשיל את המשל על סוס חמור ולכי תדעי מה עוד. אז אני חשבתי שחמור תמיד מסמל את הגשמיות. כאילו, לקחו לך את כל הדברים הגשמיים שיש לך בעולם. בכל זאת, מה רבי עקיבא אומר? כל מה שהקב"ה עושה - לטובה. אחר-כך לקחו לך את התרנגול. מה זה התרנגול? זה גבר, גבורה. כל הדברים שנותנים לך את העוצמות. כל אחד דברים אחרים נותנים לו את העוצמה. גם אם לוקחים לו את הדברים האלה צריך האדם לומר 'הכל לטובה'. והאחרון זה נר, מה זה נר? נר ה' נשמת אדם. אפילו אם לוקחים לך את הנשמה שלך, את הנשמה הכי קרובה לך, מה רבי עקיבא אומר? שגם זה לטובה. אז גם אני צריכה להגיד שהכל לטובה וזהו, גם אני צריכה למצוא את הטובה הזו. לא יודעת מה היא כרגע, אבל אנחנו בעזרת ה' נמצא". לא חשבתי שקרה משהו ספרי לי על היום בו נרצח בעלך. מי שמע, מי בא לעזור? "אני לא יודעת מי שמע. אני צריכה לקחת כוחות ולכן אני לא נכנסת לפרטים ולשאלות כמו אם הייתה מספיק שמירה או לא הייתה מספיק שמירה. כל זה היה רלוונטי לפני האירוע. אחרי שזה קרה, מבחינתי, הכל משמים. אני יודעת שהוא נהרג מייד. זה היה לי מאוד חשוב. הוא לא סבל, הוא נהרג מייד. ובאו להודיע לי. התקשרו אלי בטלפון כי לא הצלחתי להתעורר מהנקישות. העובדת הסוציאלית פתאום מצלצלת אליי בארבע בבוקר 'אני בדלת' ולא הבנתי איך אני יכולה לעזור לבן אדם בארבע בבוקר? היא אומרת לי 'רבקה, תפתחי את הדלת, אני למטה'. לא חשבתי שקרה משהו, רק חשבתי מה היא רוצה ממני, מה אני יכולה לעזור לה בארבע לפנות בוקר. אחרי שהיא סיפרה לי מייד הלכתי להודיע לבת שלי, שישנה אצל משפחה שההורים היו בחוץ לארץ והיא שמרה על הילדים שלהם". איך אומרים דבר כזה לבת? "פשוט אומרים. אמרתי לה: אני הולכת להגיד לך משהו מאוד מאוד קשה, ויהיה לנו קשה ואנחנו צריכים להתחזק. ואמרתי לה. אחר כך חברים מפדואל נסעו להודיע לבנות שהיו במחנה קיץ". איך הגיבו הילדים. הולכים לישון ואבא ישנו, קמים - והוא איננו "לא יודעת, כנראה שאלי נותן להם כוחות. ילד אחד שלי מאוד נבהל מי ילמד אותו תורה, וילד אחר דואג מי יפרנס אותנו, והם דואגים בעיקר ל'תכלס'. בשבת הראשונה היה מאוד קשה כי אני לא הייתי מוכנה לזה. אלי היה מברך אותם כל יום שישי בערב. אומנם ההורים שלי וההורים שלו היו פה, אבל לא רציתי שהסבים יברכו כי רציתי שיהיה מנהג קבוע. אז אני ברכתי וזה קצת שבר אותם. אבל שבת אחרי זה הם כבר ידעו שזה מה שהולך לקרות אז ..." בשלב הזה פונה רבקה לצלם בתחינה: "די, עשית ממני סינדי קרופורד, מספיק לצלם". ואז היא עוברת לענות לשאלה הבאה הנוגעת לתורתו של הרב אשלג. שאלנו אותה מה נתן הלימוד של תורת אשלג לבית, ובמסגרת התשובה קיבלנו שיעור מקוצר בקבלה על "משפיע" ו"מושפע". בשורה התחתונה, מסבירה לנו רבקה, הלימוד הביא עימו המון ענווה, עבודה עצמית, ורצון לקיים את המצוות "רק כי ה' אמר". את מורה ומחנכת כיתה, ועוד כשישבת שבעה אמרת לתלמידותייך שבאו לנחם אותך שעד היום היית במגדל השן ועכשיו כשתחנכי תוכלי להבין את הבנות טוב יותר. "זה הכל מהתורה של בעלי. אני 'חסיד מובהק' שלו. זהו. אם הייתי חב"דניקית הייתי אומרת שהוא חי וקיים. כל התורה שלי היא ממנו. והוא סיפר לי שיש דבר כזה שנקרא ירידה של צדיק. מה זאת אומרת? אם צדיק רוצה להבין את החסיד שלו הוא צריך לרדת למדרגה שלו, ולפעמים זה ייסורים קשים מאוד, אבל אם בן אדם רוצה להבין בן אדם אחר אז הוא צריך להיכנס לנעליים שלו. אני, ברוך ה', יש לי חברים, חברות, התחתנתי מהר, אחר כך ילדים, והכל ברוך ה'. אז כשמישהו סובל את לא באמת יכולה להתחבר לנקודת הסבל שלו אם את מרגישה שהכל בסדר. רק בן אדם שהוא בעל ייסורים יכול באמת להבין בעל ייסורים אחר. לכן אמרתי שעכשיו כשבא לי הדבר הזה, נוצרה בי נקודת חיבור לאלה שגם כן עברו דברים. ואני יכולה להתחבר אליהם וממילא להבין אותם יותר ולעזור להם יותר והם לי". לפחות שיעור אחד ביום היום פותחים את שנת הלימודים בישיבה. מה יהיה סדר היום? "אני לא יודעת, צריך ללכת לראות, אני לא יכולה ללכת. זה קשה לי מידי". ומבחינה מעשית, מה עשו בישיבה לאחר המקרה? "היה מפגש של כל הבוגרים ואנשים פשוט שינו תוכניות. אנשים שתיכננו ללמוד השנה במסגרות אחרות יישארו להיות רמי"ם. ממש בחורים על הכיפאק, בחורים שכבר העבירו שיעורים וחשבו לעשות דברים אחרים נשארים". מה היית רוצה להגיד לבחורים שמתחילים את השנה בישיבה? "שיהיו בני אדם ודרך ארץ קדמה לתורה. לכבד אחד את השני". אלה היו, לדעתך, המסרים של בעלך? "אני אגיד לך, הוא היה לוקח אותם גם למוזיאונים ולכל מיני דברים כאלה. לא כל כך בגלל המוזיאון, אלא בשביל שידעו להתנהג במוזיאון". כשרבקה מדברת על הישיבה קולה נשבר. המכינה הייתה פרויקט חיים של בעלה, אשר למד עם התלמידים יום שלם בישיבה, יצא איתם לניווטים והקפיד לשמור על קשר אישי עם כל אחד ואחד ו"בגובה העיניים" כפי שסיפרו לנו. משפחת שפירא עצמה הייתה מעורבת מאוד בנעשה בישיבה. ילדי המשפחה הסתובבו בין התלמידים. המשפחה נהגה לצאת לשבתות בשטח ארבע פעמים בשנה עם כל התלמידים. ומידי ליל שבת היו התלמידים מגיעים לבית שפירא שם נערך ה"טיש". "התלמידים היו באים ביום שישי בערב ל"טיש". יום שישי אחד אלי היה כל כך עייף וכשהוא נרדם אף פעם לא הסכמתי להעיר אותו. אבל בחורים הגיעו לטיש אז אני העברתי אותו. חשבתי מה מעבירים בטיש? סיפורי חסידים? יש לי פה ספר. והעברתי להם טיש והיה מה זה נחמד..." את תשמרי על קשר עם הישיבה? "כן, בודאי. אני ביקשתי שכל השנה יהיה פה לפחות שיעור אחד ביום, כי פשוט אני לא יודעת איך הקירות יסתדרו בלי לימוד". הוא היה הרב שלי בהספד נפרדת מבעלך וקראת לו: רבי, אהובי ואבי ילדיי. "כן כי זה מה שהוא היה לי. הוא היה בשבילי דבר ראשון הרב שלי. כשהתחתנתי איתו לא ידעתי שזה מה שיהיה, אבל אחר כך הוא היה פשוט, זה נשמע שאני סתם אומרת, אבל הוא עבד על עצמו בצורה שפשוט ראית כל יום איך הוא מתקדם, אז הערצתי את זה והחלטתי ללמוד ממנו. אז אני אומרת לך שכל מה שיש לי מבחינה רוחנית זה מה שהוא נתן לי". כינית אותו "אהובי". "אולי זה לא חינוכי להגיד, אבל אנחנו קודם היינו אחד לשני. רק אחר כך הילדים ורק אחר כך הכל. את החדר שלנו בנינו בשלוש עשרה מדרגות יותר גבוה, ולאף אחד היה אסור אפילו לעלות במדרגות האלה, כי קודם כל אבא ואמא. ו.. זה כל כך מסובך להסביר, אבל הקטע של עבודה עצמית. לא לתקן אחד את השני, אלא כל אחד מתקן את עצמו. זה גם מתורת אשלג. אין לאף אחד זכות לתקן את השני. כל אחד משפר את עצמו ולא משנה את האחר. זה היה אל"ף בי"ת". הייתם כל כך עסוקים. מתי היה לכם זמן אחד לשני? "האמת היא שלא היה, אבל לא צריך הרבה זמן. אם היה לנו רגע זמן היינו בטיול. ממש בשבוע שזה קרה היינו שלושה ימים בכרם בן זימרה ביחד. חודש קודם נסענו לטייל בהרי ירושלים. לא היה הרבה זמן אבל כשהיה קצת זמן... פעם אמרתי שכשאני באה לאוטו בבוקר ומיכל הדלק מלא זה היה כאילו שאלי אומר לי 'רבקה אני אוהב אותך'. מה זה היה עוזר לי שהוא היה אומר לי 'רבקה אני אוהב אותך' וכל הבית היה מבולגן? אבל הוא ידע שאני צריכה לנסוע לעבודה ברבע לשבע ואם אני אצטרך למלא דלק אז אני אאחר, לכן הוא תמיד היה בא מהלימוד וממלא בשבילי את הדלק. הוא פשוט דאג שיהיה לי טוב, שיהיה לי נוח. "הוא לא היה יוצא מהארץ, אבל אני כן חוטאת בזה מידי פעם. 'רבקה תסעי' הוא אמר לי. נסעתי עם חברה לרומא והייתי כמה ימים עם חברות בקיבוץ לביא, והוא דאג לבית. כשטילפנתי הוא אמר: 'רבקה הכל פה מעולה, זו רק את שמפריעה, הכל מתוקתק'. ובאמת הבית היה מסודר ונקי". לנצל כל דקה יש איזה מסר שאת רוצה להעביר? "אין לי מסרים לאומה. היו לי קודם". ובכל זאת, כל כך הרבה משפחות עוברות ימים כל כך קשים "לאהוב אחד את השני, לא לכעוס על שטויות כי אתה לא יודע מה יקרה מחר. הכי בעסה זה להתעצבן ומי יודע מה יקרה למחרת. "וגם, לא לקחת את הדברים כמובן מאליו. אני מעולם לא לקחתי את הדברים כמובנים מאליהם. כל הזמן חייתי בהרגשה הזאת ש'לא לעולם חוסן'. אבל כמה שאת חיה את זה, כשזה קורה… אני רואה את התמונות ואני כל כך מוקירה כל רגע. והדקות האלה הן יקרות מפז. אז קודם כל לצאת לטיולים, להיות עם המשפחה, לדעת שאי אפשר לדעת מה ילד יום ולנצל כל דקה. והאמת היא שהוא ניצל כל דקה, ואפילו כשהוא בזבז דקה זה היה מתוכנן. בגלל זה הרגשתי שאני יכולה לבזבז את הזמן. אבל עכשיו הגיע תורי לנצל את הזמן. אני אשתדל לנצל אותו. כמה הייתי עם חברות בקניונים, בקפולסקי… " גם עכשיו תלכי? "אני לא יודעת, עכשיו זה איבד קצת את המשמעות. תראי, נהננו, אין לי מה להגיד לך, אבל נראה אם יהיה לי עוד הפעם זמן לשטויות האלה". בצאתנו מבית שפירא ירד הערב על היישוב פדואל, ומחזור חדש של בחורים התחיל את דרכו בישיבת "ארץ הצבי". חודש אלול הגיע. חודש הרחמים והסליחות.
