אם היו שואלים את פרופ' נחמה ליבוביץ, היא לא הייתה מסכימה שהכתבה הזאת תיכתב. עיתונאים לא מעטים פנו אליה במהלך השנים, ואת פני כולם השיבה ריקם. "אין לי מה לומר", נהגה לענות, "מה שיש לי להגיד כתוב בספרים שלי. שבו ותלמדו". למרות זאת, כשמלאו לה 90, הצליח כתב זריז אחד להכין כתבה אודותיה. הוא ראיין כמה ממקורביה, ומהחומרים שאסף כתב מאמר. נחמה כעסה מאוד, עם אחד המרואיינים-מקורבים היא אפילו הפסיקה לדבר. הרי כולם ידעו שהיא כל כך מתנגדת לזה. נחמה, כלת פרס ישראל, פרופסור אישה שהעמידה אלפי תלמידים ודור של מורים לתנ"ך, רצתה תמיד שהתנ"ך ידבר ולא היא. אבל נדמה ש‑20 שנה אחרי לכתה, תאריך שיצוין השבוע, ואחרי שנכתבו עליה כמה ספרים, גם אנחנו יכולים להיות מעט חצופים, רק כדי להיזכר באישה הקטנה-גדולה הזאת ובמורשתה. בכתבה עשיתי שימוש רב בספרה של חיותה דויטש 'נחמה' בהוצאת ידיעות אחרונות. חלק מהציטוטים שלעיל מובאים ממנו ועל כך אני מודה לה. דמי מנוי: מעטפה מבוילת על מצבתה הסכימה נחמה שייכתב עליה תואר אחד בלבד: מורה. מילה זו, במשמעותה הרחבה ביותר, היא תמצית אישיותה של מי שהורתה דרך לרבים. פרופ' ליבוביץ נולדה בשנת תרס"ה בריגה שבלטביה. בהיותה בת 14 עברה עם משפחתה לברלין. נחמה ואחיה, לימים פרופ' ישעיהו ליבוביץ, קיבלו חינוך מגוון שכלל גם לימוד עברית ולימודי קודש. מילדות הבהירה נחמה לסובבים כי למרות שהיא בת, גם היא יכולה לענות לקושיות וללמוד, ומשפחתה קיבלה זאת. בגרמניה הספיקה ללמוד בשלוש אוניברסיטאות ומוסדות חינוך גבוהים וגם ללמד. בהיותה בת 25 נישאה לדודה המבוגר ממנה בכמעט 30 שנה, ר' ליפמן (ידידיה) ליבוביץ. השניים עלו לארץ והשתקעו בירושלים. נחמה החלה ללמד בסמינר מזרחי (לימים מכללת אפרתה), אחר כך העבירה גם השתלמויות, לימדה באוניברסיטאות ובמכללות ושידרה פרשת שבוע ברדיו. היא העבירה שיעורים רבים מספור, ובמשך שלושים שנה עבדה ללא תמורה על פרויקט שאין שני לו - הגיליונות. "כל מורה יודע שהחלק הכי מעצבן בעבודה שלו הוא בדיקת עבודות", אומרת ד"ר מירה עופרן, אחייניתה של נחמה, "והיא בהתנדבות חיברה שאלות לפרשת השבוע, בדקה כל שבוע גיליונות של עשרות ואחר כך מאות אנשים, ושלחה להם אותם עם הערותיה. פעם אחת היא תיקנה עבודה של מישהו בעט אדום וציינה 'אל תיבהל מן האדום האדום הזה'". הגיליון היה בעצם שאלות לפרשת השבוע עם פרשנים. דמי המנוי היו מעטפה מבוילת, וזאת רק כדי שהיא תוכל להחזיר את העבודה מתוקנת. נחמה הקדישה לפרויקט הזה שעות אינספור והתמידה בשליחת הגיליונות מדי שבוע, שנים על גבי שנים. ד"ר עופרן ממשיכה את גישתה של נחמה ולא ששה לדבר על חייה האישיים של דודתה. כשאני שואלת מה הניע אותה לעשות את המפעל האדיר הזה וגם לנסוע ללמד בכל מקום ובלי תמורה, היא מעדיפה לצטט את נחמה. פעם העירה דודתה לידיד ששאל תלמידה למניעיה הנסתרים ברצונה ללכת לתנועת נוער. "היא כתבה לו שהוא לא יכול לשאול את התלמידה על נבכי נפשה. 'למשל, אני שרצה ומלמדת כל הזמן בכל מקום, האם אני עושה את זה כי אני רוצה להרבות תורה ויראת שמיים, או שאני רוצה לצאת מהבית כי בעלי נפטר ואני לבד? אדם לא צריך לעשות לעצמו דין וחשבון על זה'", כתבה. 27 שנות אלמנות עברו על נחמה, והיא לא התכנסה באבלה אלא המשיכה לפעול וללמד ומילאה את ביתה בשיעורי תורה. התלמידים-חברים היו לה לקרבת נפש ולנחמה. בעלה של נחמה היה כאמור מבוגר ממנה והתעוור בגיל צעיר. היו ביניהם יחסים חמים של חיבה והערכה הדדית, ולמרות ששהתה שעות ארוכות מחוץ לבית, תמיד וידאה שיהיה לצדו אדם מסור שידאג לו. לבני הזוג לא היו ילדים, ונחמה סיפרה לכמה ממכריה באופן פרטי על כמיהתה לילד. לידידה ד"ר שמואל פוירשטיין הייתה אומרת "שמואל, ילד אחד". על כך היה משיב לה שהיא לא דתית, כלומר לא מאמינה. "לו היית דתית, היית מבינה שלך הוא נתן תפקיד להקים דור של תלמידים, אז מה את רוצה, מה את מתערבת?". לברוריה סמט, תלמידה-חברה, אמרה נחמה פעם שהייתה מוותרת על כתיבת כל הגיליונות אם הייתה זוכה לילד. "אמן דידקטי ומתודולוגי" עוד לפני שהפרופסור למקרא יאיר הופמן פגש את נחמה המרצה, הוא פגש את קולה. "השתחררתי מהצבא וחיפשתי איך למלא את הזמן. היא הייתה מעבירה ברדיו שיחות על פרשת השבוע ומציגה שאלות למאזינים. שלחתי לה כמה תשובות, ולהפתעתי הרבה קיבלתי ממנה מענה מפורט בכתב, איפה אני צודק ואיפה פחות. נפעמתי מזה". הופמן, שהיה חוקר ומרצה שנים רבות באוניברסיטת תל אביב, חושב שהמענה הזה של נחמה הוא אחת הסיבות לכך שפנה ללימודי מקרא. "ראיתי שזה לימוד אינטלקטואלי ולא רק ברבורים מהתיכון. זה מאוד הרשים אותי". אוניברסיטת תל אביב הייתה אז בראשיתה ונחמה הייתה המרצה הדתייה הכמעט יחידה, למעט חברה, פרופ' מאיר וייס. מסביב תמכו המרצים בניתוח ביקורתי של התנ"ך, והיא ניצבה כסלע איתן בגישתה המסורתית האמונית. "בשנה הראשונה לקחתי אצלה קורס בפרשנות המקרא", מספר הופמן, "היה מדהים לראות את הכושר הדידקטי והפדגוגי שלה. שואלת שאלות ומחכה לתשובות בכתב ועוברת בין השורות כדי שכל אחד יחשוב לבד". הוא זוכר במיוחד את השיעור על תהילים פרק ע"ג, שבו רק הוא דייק בתשובתו ובתגובה קיבל ממנה מחמאות רבות. "היא הייתה אמן דידקטי ומתודולוגי. עד היום אני נעזר בכלים שלמדתי בשיעורים שלה". היא הייתה שונה מכם בכול - בגיל, במראה ובאמונות. איך כל זה התיישב? "בפעם הראשונה שראינו אותה עם כובע הברט התאפקנו שלא לצחוק, אבל אחרי שתי דקות לא ראינו את כל זה, אלא רק את האישיות שלה". הופמן מוסיף שפיקחותה הביאה אותה לחמוק מעימות ישיר עם המרצים האחרים במחלקה. "היא לא התעמתה עם הגישה הביקורתית. היא לא עסקה במי חיבר ומתי, אלא לימדה את הקטע ויישבה את הסתירות. היא גם לא לקחה קטע שהסתירות בו ברורות מאוד. היא הציעה כמה פתרונות לפי הפרשנים ולא התקדמה לשלב הבא, שבו שואלים מה אומרות הסתירות על הטקסט". פרופ' הופמן עסק שנים רבות בביקורת המקרא וכתב פירושים ביקורתיים לישעיהו, ירמיהו ומיכה, "אבל בעקבותיה, תמיד הלכתי לראות מה אומרים הפרשנים המסורתיים על הפסוקים. היא עוררה אצל התלמידים את החידוד, את תשומת הלב לפרטים הקטנים". הופמן מספר שדמותה ומשנתה נחקקו לא רק בלבו. "עד היום, כשאנחנו מדברים בינינו, חבורת הלומדים של אז שעוסקת במקרא, אנחנו אומרים 'נחמה הייתה אומרת כך, נחמה הייתה אומרת אחרת'". למרות כל השנים שחלפו? "כן. אין ספק שמכל המורים היא הותירה את החותם העז ביותר מבחינה דידקטית, וגם בדרך ההוראה, איך ללמד ולמה לשים לב". "כאילו רש"י ורמב"ן איתנו" "אהבתי תנ"ך ובורכתי בטובי המורים לתנ"ך", חוזרת ד"ר רות בן מאיר 50 שנה אחורה, "חשבתי שאין הרבה מה לחדש לי". ובכל זאת, כששמעה שיעור של נחמה, והיא כבר תלמידת השנה השלישית לתנ"ך במכללת בית וגן, היא נמלאה פליאה. "השיעור תפס אותי, התנתקתי מהכאן ועכשיו. נחשפתי למשהו שלא הכרתי והייתי המומה ממש, בלי גוזמה". מאז, במשך 30 שנה, הלכה בן מאיר עם נחמה ובעקבותיה למקומות רבים שבהם לימדה. "זו הייתה צורת לימוד שלא הכרתי, זה פתח לי פתח לדבר חדש". נחמה לא שאלה את הלומדים מה אומר פרשן זה או אחר ולעולם לא ביקשה מהם לחזור על מילות הפסוק במילות המקרא או במילים משלהם. היא חיפשה הבנה. תמיד שאלה מה קשה לרש"י ומה קשה לרמב"ן וניסתה לעמוד על ההבדל בין הפרשנים. התורה, אומרת בן מאיר, הייתה תורת חיים. "כשישבנו סביב השולחן, היה נדמה שיושבים איתנו רש"י ורמב"ן, העמק דבר והכתב והקבלה, ומתווכחים איתנו". בן מאיר לימדה ומלמדת תנ"ך שנים רבות. "זאת תהיה יומרה לומר שאני מלמדת בשיטתה, אי אפשר לחקות אותה, אבל לאורך השנים מאוד הושפעתי ממנה. הלימוד אצלה היה חי ותוסס ואני מניחה שבמודע או לא במודע, ניסיתי ללכת בדרכה". כל מי שלמד אצלה מספר על שילוב של אינטלקטואליות וחדות עם מוסר ומידות, למדנות עם חוש הומור ובעיקר חוש דרמה מפותח, שסייע לה להפוך את הלימוד לחי מול עיני התלמידים. כל אלה הפכו את שיעוריה לחוויה נדירה וחד-פעמית. לנחמה, כאמור, היו תלמידים ותלמידות רבים. היא לימדה באוניברסיטאות ובבתי מדרש למורים, ובשלב מסוים הבינו גם הישיבות שיש כאן מורה יוצאת דופן שאסור להם להחמיץ. היא לימדה תלמידים ממרכז הרב בביתה, ובני ישיבות לא מעטים השתתפו בשיעוריה. הרב אורי כהן, ראש כולל מר"ץ שבמבשרת, היה הראשון להכניסה לבית המדרש כמורה מן המניין. "היא הייתה ה‑מורה לתנ"ך", מספר הרב כהן, "ורצינו שיהיו כאן מורים מצוינים למקצוע. התגברתי על ההססנות וביקשתי ממנה". לא מעט מחבריו של הרב כהן הרימו גבה על הצעד הזה, אבל הוא עשה זאת בעקבות פסיקה שקיבל מרבותיו. "הם קבעו שמותר לנשים ללמד גברים ולגבר ללמד נשים, אם אין איש או אישה שיותר מתאימים מהם", הוא אומר, "ועם הפסיקה הזאת אני חי היטב". לדבריו, נחמה שמחה מאוד ולימים אף הודתה לו על כך שהוא הראשון שהכניס אותה לבית המדרש. "אחרי שהיא הפסיקה ללמד היו לנו מורים מצוינים, אבל אף אחד מהם לא היה נחמה". במה? "בתפיסה שלה מה הוא פשט ואיך מלמדים את זה. הגישה הדידקטית שלה, איך מגישים את הלימוד לכל הגילאים, ואולי הדבר הכי חשוב - היחס שלה לתנ"ך". לרב כהן עצמו היא לא הרשתה להיכנס לשיעוריה, מפאת כבוד תלמידי חכמים. "היא אמרה מה פתאום שאני אשב לפניה". הרב כהן מצר על חסרונה, על כך שאבדה מן הארץ אישה חרוצה שהלכה לכל מקום שאליו קראו לה ללמד תורה, בלי לדרוש כסף ובלי לחכות לאולמות מלאים. "היא הלכה בפשטות, ולקחה ברצינות את שיעוריה". פעם אחת ביקש ממנה ללמד במקום מורה שלא יכול היה לבוא, "השיעור היה אמור להתקיים למחרת. היא אמרה שלא תוכל כי אין לה זמן להכין את השיעור. כשעניתי שהיא בטח העבירה את השיעור הזה כמה עשרות פעמים היא אמרה שאין דבר כזה, כל שיעור היא מכינה במשך כמה שעות". "אל תתבכיינו, תלמדו" "היא הייתה אנטי פמיניסטית במוצהר", אומרת ד"ר בן מאיר, "היא התבטאה על כך בצורה נוקבת". פעם אמרה שאם תתפנה לה שעה בבוקר היא לא תבקש להניח תפילין שאין היא מצווה עליהם, אלא תעדיף לבקר שכן חולה ולקיים מצוות ביקור חולים שעליה היא מצווה. בפעם אחרת כתבה שאין לה בעיה לשבת מאחורי מחיצה בבית הכנסת, כמו שלא מפריע לה האיסור לאכול סנדוויץ' חמאה עם נקניק. "היא תמיד התבטלה בפני תלמידי חכמים, מתוך יראת כבוד אדירה". נחמה פרצה דרך לנשים, אבל בדרכה. לא בדברים המשליכים על קיום מצוות וגם לא בנאומים חוצבי להבות. "היא אמרה: אל תתבכיינו, תלמדו. לימוד זה כוח". לדעתה של בן מאיר, השינוי התודעתי שחוללה נחמה הוא בקרב הנשים עצמן, "היא הראתה לנו שאנחנו יכולות". היא לא רק הצמיחה דור של תלמידות שלימדו אחריהן תלמידות. היום עולם התורה הנשי פורח יותר מאי פעם, "אז אי אפשר לומר שהכול זה בזכותה, אבל אין לי ספק שהייתה לה תרומה אדירה לתהליך הזה". לנחמה לא היה רצון להמציא את הגלגל. "היא קראה לספרה 'עיונים - בעקבות פרשנינו הראשונים והאחרונים'. פעם כשהגעתי אליה הביתה, הייתה שם מישהי שלא הכרתי. כשהיא הלכה אמרה נחמה שהיא כותבת דוקטורט על שיטתה של נחמה, 'ואני לא ידעתי שיש לי שיטה', אמרה לי". במקרה אחר, אמא ביקשה להביא את בתה שעמדה לפני בת מצווה, כדי שתיפגש עם נחמה ותקבל ממנה השראה. "נחמה לא הבינה על מה ולמה. היא סירבה והמליצה לילדה ללמוד תורה במקום". עם השנים הפכו נחמה ובן מאיר לחברות קרובות. "היה בה מרכיב אישיותי מיוחד. היו לה אלפי תלמידים וכל אחד חשב שהוא היחיד והנבחר שלה". בשנות אלמנותה מילאו הלומדים והתלמידים-חברים את הבית, והיו לה למקור של עניין ולימוד גם יחד. כל תואר וכל פרס שנוספו לה, אומרת בן מאיר, רק קירבו אותה אל האנשים. דיסטנס לא היה. "היה רק גובה העיניים, את ואני. כל אחד יכול היה לדפוק לה בדלת, וזה נדיר". בזקנותה ציווה עליה הרופא ללכת הרבה. לא פעם התלוותה אליה בן מאיר. "אנשים היו עוצרים אותה בדרך ומספרים לה על חידושיהם, שלפעמים לא היו חידושים. פעם עצר אותה מנקה רחובות וסיפר לה מה למד בפרשת השבוע. היא אמרה לו 'יפה מאוד', אף שלא היה בזה חידוש". בפעם אחרת התקשר אליה מישהו ברבע לחצות והיא ענתה לו בסבלנות ובאריכות, ורק לבסוף שאלה אותו מדוע התקשר בשעה כל כך מאוחרת. הוא סיפר שרק סיים לעבוד בתשע, התיישב לאכול ארוחת ערב ואז ללמוד את הגיליון שלה. "זה המס אותה, אנשים עובדים כל כך קשה ואז עוד מתיישבים ללמוד". תנ"ך – מקביל למתמטיקה שיטתה המיוחדת של ליבוביץ בהוראת תנ"ך לא נשארה רק נחלתם של חובבי פרשת שבוע וולונטריים, תלמידי חוגים למקרא או פרחי הוראה. בשנת תשל"ה נכנס לתפקיד המפקח על מקצוע התנ"ך בחמ"ד ד"ר שמואל פוירשטיין, תלמיד-חבר קרוב של ליבוביץ. עוד כעשור קודם לכן הציעו השניים למשרד החינוך להכניס שאלת "אנסין" לבחינת הבגרות בתנ"ך. המטרה הייתה שהמערכת תוציא מתוכה תלמידים שיודעים לעמול בתורה ולהתמודד עם פרקי תנ"ך ופרשנים. עד אז השאלות היו שאלות ידע שטחיות. כשפוירשטיין נכנס לתפקידו, הוא שינה את כל המערכת כך שתלמד לפי שיטתה של ליבוביץ. הוא הקים ועדה שחיברה את שאלוני הבגרות, ונחמה הייתה האדם המרכזי והקבוע שבה. שאלוני הבגרות היו הדגל שלפיו התיישרה כל המערכת ללימוד פשט הפסוקים, בצמוד לפרשנים ובלי דרש. 17 שנים שימש ד"ר פוירשטיין מפמ"ר, והשיטה שהוביל, שיטת נחמה, זכתה ללא מעט ביקורת. לדעתו תנ"ך צריך להיות מקצוע מקביל למתמטיקה או פיזיקה. "אפשר לעשות את זה קל, אבל אז זה לא יהיה לימוד תנ"ך", כך אמר לי לפני יותר מעשור. הגישה במשרד השתנתה מאז. שני שיעורים זכה הרב יהודה טרופר, מפמ"ר תנ"ך בחמ"ד, לשמוע מפיה של ליבוביץ. הראשון התקיים לפני יותר מ‑30 שנה, כשהיה תלמיד תיכון והשתתף בסמינריון 'גשר' בחג השבועות. ליבוביץ, אז מרצה מוכרת ומבוגרת, העבירה שיעור לבני נוער. "ישבנו בחדר קטן ודחוס כמה עשרות חבר'ה ואיתנו ישבה נחמה". הוא זוכר היטב את התעקשותה שבשיעור לא ישתתף מי שאין לו תנ"ך. "מי שהגיע בלי, היא זרקה אותו החוצה. ככה". למרות השנים שחלפו, הוא זוכר היטב את התחושה. "הייתה יראת כבוד ממנה, היא הייתה דמות מיוחדת ובחדר הייתה אווירה של התעלות של תורה". הפעם השנייה הייתה כבר בביתה, בשיעור שנתנה למורים. "נחמה הותירה על המערכת חותם שלא יימחה", אומר הרב טרופר. "קודם כול היא הפכה את התנ"ך למקצוע עמוק ורציני. מאוסף של דרשות רדודות על פרשת השבוע, ממקצוע שנספח לתושב"ע, הוא הפך לעומד בפני עצמו. גישתה הוטמעה בתנ"ך ובלמידה בכלל. עם זאת, מאז ועד עתה השתנו דברים. זה לא מחק את השפעתה, אבל נכנסו איזונים אחרים". למשל, נחמה התנגדה מאוד ללימוד תנ"ך בהקשר הגיאוגרפי וההיסטורי שלו, והיום זה חלק מהלימוד. "גם הרמב"ן עסק בריאליה גיאוגרפית", מביא הרב טרופר לראיה את אחד הפרשנים שנחמה אהבה ללמוד, "במיוחד אחרי שעלה לארץ, אז הוא ערך 300 תיקונים בפירוש שלו". עם זאת, אומר הרב טרופר, זה לא בא במקום הפרשנים, אלא על גביהם. נחמה עסקה הרבה בערכים ובמידות העולים מלימוד התורה, אבל בדרך כלל השאירה אותם ברמה הלוגית. "היום השיח הזה הפך למרכזי ואישי. אחרי שהתלמידים מבינים מה הערכים של משה רבנו העולים מן הכתוב, נעבור לשיח רגשי-פנימי, מה הענווה שלו אומרת לנו, איפה זה פוגש אותנו". קיימות אי פה אי שם דוגמאות לכך שנחמה עסקה גם בזה. הרב טרופר מביא כדוגמה שאלות ששאלה את תלמידותיה בסמינר מזרחי בשנת 1940, בעיצומה של השואה, כשבני משפחותיהן נמצאים בתוך התופת. נחמה שאלה אותן אילו פסוקים מתוך פרקים מסוימים בירמיהו הם אקטואליים ביותר בשבילן, ואילו פסוקים הם המעודדים ביותר. "התשובות היו מצמררות". שאלות כאלה מעולם לא הגיעו לבחינת הבגרות בתקופת ליבוביץ-פוירשטיין. טרופר משער שזה בגלל שהיה קשה למדוד ולהעריך אותן. היום כבר פותחו כלים למדידה והערכה של שאלות כאלה. האם לדעתך רמת בחינת הבגרות ירדה? "הדור השתנה. ההיבט הלא טוב של הדברים הוא שיש פחות עמל של לימוד. אבל נחמה פעלה עם ציבור יושב ולומד. היא העריכה את כולם אבל שמרה על רף לימוד גבוה. היום גם נוסף ההיבט הרגשי-פנימי של הנוער, שיש בו גם חסרונות, אבל לנו המבוגרים יש מה ללמוד ממנו, כי הוא מביא איתו חיבור עמוק לפסוקים". הגישה של נחמה להוראה לא נשארה נחלת מקצוע התנ"ך לבדו. המחשבה שצריך ללמד את התלמיד להתמודד עם החומר ולא להזין אותו במידע התפשטה למקצועות אחרים. ד"ר עופרן למשל, שעוסקת בהוראת המדעים, מיישמת את השיטה הזאת אצלה. אי אפשר להרים טלפון הגיליונות של נחמה כבר לא יוצאים מדי שבוע, אבל מי שרוצה לשתות מבארה יכול לעשות זאת היום ברכישת ספריה, שעדיין נמכרים, או באינטרנט. משפחתה של נחמה, ד"ר מירה עופרן ובנה יוחאי, העלו לאתר 'גיליונות נחמה' את כל הגיליונות שכתבה והפיצה עם השנים, כדי שלא ילכו לאיבוד. "קשה היה לשכנע אותה לכתוב את הספרים, כי בספר אדם פוגש שיעור מוכן והיא רצתה שהלומד יאמץ את המוח שלו וישקיע כדי ללמוד. לכן היא חשבה שהשיטה הנכונה היא הגיליונות". בסופו של דבר היא כתבה ספר על כל חומש, "אבל בסוף כל פרשה היא לא התאפקה וכתבה שאלות לעיון והעמקה", מספרת עופרן. השבוע כאמור ימלאו 20 שנה לפטירתה של נחמה. אני חוזרת אל ד"ר בן מאיר ושואלת למה היא מתגעגעת. "קשה, היא חסרה", היא משיבה. במשך שנים נהגה נחמה לנסוע בפורים אל ידידה, ד"ר פוירשטיין, שהתגורר בנחלים, כדי להימנע מלקבל משלוחי מנות. "היא שנאה מתנות ואהבה לתת צדקה ומתנות ביד רחבה". פעם נחמה רצה ורכשה לבן מאיר ספר שיהיה לה לעזר לדוקטורט, ופעם התקשרה לידיד, רופא מומחה, כשבן מאיר סיפרה לה על בעיה רפואית קלה שהייתה לבתה, סתם כמשיחה לפי תומה. "היא הייתה מאוד מעורבת בחיים של הרבה מאוד אנשים ודאגה להם". כשחלפו השנים כבר לא היה לה כוח לנסוע לנחלים בפורים, אז נחמה הייתה שומעת קריאת מגילה אצל משפחת בן מאיר. "והנה חלף פורים והיא לא כאן. האכפתיות והחום שלה אינם ולא ישובו עוד. וגם", היא מוסיפה בעצב, "האפשרות ללמוד, להיתקל בקושי ולהרים טלפון. היא תמיד הייתה שם, וכעת איננה". ofralax@gmail.com תודה לחיותה דויטש, מחברת הביוגרפיה 'נחמה', על סיועה בהכנת הכתבה
