בשיחתי השבועית האחרונה טענתי שאין לנו "סכסוך", כי אם מלחמה ומולנו - אויב. סכסוך מיישבים במו"מ, במלחמה – מנצחים. עברו ימים ספורים, ומחמוד עבאס המכנה את עצמו "ראיס" - "נשיא" הרשות הפלסטינית - נשא שני נאומים שאוששו את דבריי. עם זאת, אינני משלה את עצמי שמישהו - מנתניהו ועד לשמאל הרחוק - יתייחס לדבריו ברצינות ויסיק מסקנות. נתניהו, למשל, בוודאי קרא את דבריו אלה של ה"ראיס": "מהסכם אוסלו לא נשאר היום כלום. הוא לא קיים. אוסלו נגמר".

ומה עשה נתניהו עם ההודעה המרעישה הזאת, שוברת הכלים? כלום. הנה, ידינו חופשיות, ואנחנו - עבדים היינו ועבדים הננו לאוסלו. רק זה עתה דווח על נזקים קשים לטבע – סתימת נחלים היורדים ממדבר יהודה לים המלח – ע"י ערבים שחוצבים בשטחים שנתניהו העביר לרש"פ במסגרת הסכם וואי, בתנאי מפורש שישמשו אך ורק כ-"שמורת טבע".

אבל החוצבים האלה, כמו מנהיגם, כבר שכחו את אוסלו ורק שומרי הטבע שלנו חסרי אונים מפני שנתניהו עדיין כובל אותם באזיקי אוסלו, כמו את ההתיישבות כולה, שלפי הנתונים האחרונים מספר המצטרפים אליה הולך ופוחת בגלל ההקפאה.

נתניהו מתאמץ להציל את אוסלו מפני שטרם הבשילו התנאים להגשמת תכניתו, 'המדינה-הפלסטינית-מינוס-ביטחון', אותה הוא ישווק כנראה תחת המותג 'דיל- המאה של טראמפ'.

בימי המנדט בנו הבריטים לכל אורך הגבול עם הלבנון גדר. עם הזמן, פרקו אותו הערבים ולא נותרו אלא השערים – שני עמודי ברזל עומדים, ומעליהם אחד בתווך, וליד ה"שער" הזה עמד שוטר. מטר מימינו ומשמאלו הכל חצו את הגבול בחופשיות בשדה הפתוח ורק מי שרצה לחצות דווקא מתחת לשער החוקי, לא עבר אלא לאחר הצגת פספורט לשוטר. היום, הגדר שאיננה היא אוסלו והטמבל – אנחנו.

גם כשהיטלר הכריז על ביטול הסכם וורסאי, שלפי תנאיו נכנעה גרמניה בתום מלחמת העולם הראשונה, העולם לא שם לב. כפי שלא קראו את ספרו 'מיין קמפף' שבישר את הבאות. מדוע? כי לא לקחו אותו ברצינות, כפי שאנחנו מקילים ראש באויב ה'פלסטיני'. שלא תטעו: הספר של היטלר וכל הספרות הנאצית שרצו דברי הבל וחלקם גבל בטירוף, אך זה לא מנע אותם מלסכן את המין האנושי. כך, בל ניתן לשטויות בנאומיו של עבאס להשלות אותנו שעניין לנו עם ליצן, שטויות כמו המוצא הכנעני של הפלסטינים, כמו הסיפור על הצי ההולנדי שהסיע את היהודים לכאן או קרומוול הבריטי שכביכול עסק בזה כבר במאה ה-17. שלא כדברי ההבל, באיבתו לנו עבאס הוא רציני.

גם על פי נאומיו האחרונים היהודים אינם עם אלא דת בלבד ועל כן לא מגיעה להם מדינה, אך יש חידוש: היהודים בכלל לא רצו לבוא אל הארץ הזאת , כולל הרצל, "שלא היה לו קשר לסיפור הציוני".

"אפילו אחרי השואה... גם כשהם נהרגו וסבלו מטבח, הם לא רצו להגר לישראל."

אם כן, מדוע בכל זאת באו?

את הסוד הזה גילה לאבו-מאזן הוגה דעות מצרי: 'המטרה של .. מדינת ישראל היא הקמת מדינה קולוניאלית שאין לה שום קשר ליהדות'. ומוסיף עבאס: "כלומר, השתמשו ביהודים". ומי השתמש?

שימעו: "בשנת 1905-7 ראש ממשלת בריטניה קיים ישיבות סודיות עם שרי החוץ של מדינות אירופה... לפתוח שווקים חדשים במזרח התיכון, אצלנו. מכיוון שהמדינות באזור היו מאוחדות וחזקות תחת דת אחת, היה עליהם לגרום ..שיהיו כושלות ומפוצלות. לשם כך ראו צורך להציב באזור גורם זר, והם היהודים. אחריו הגיע בלפור..."

אם כן, המדינה הזאת אינה אלא ייצור אימפריאליסטי- קולוניאליסטי מלאכותי, מכשיר אירופי להכשלת הערבים ופיצולם. ביהודים השתמשו האירופים רק כמכשיר, ועל כן לא פלא שלדבריו טרומן, נשיא ארה"ב, מחק את המילה 'יהודי' מתוך שם המדינה. אם כן, מדוע דורשים מן הערבים להכיר במדינת ישראל כ'יהודית'?

בנאומו של ה"ראיס" לא מצאנו קו ירוק. את זכות אבותיו הכנענים הוא תובע על הארץ כולה והנוכחות היהודית בכל 'פלסטין' היא מזימה אירופית נגד הערבים. אין 'שטחים' ואין 'כיבוש', רק פלסטין בשלמותה.

עוד על עולם המושגים של ה'ראיס': למחבלים המרצחים הוא קורא "ילדינו ומשפחותינו וגיבורינו...נשלם להם לפני כולם", ומה שאנחנו מכירים כ-'טבח של שנת תרפ'ט, אצל עבאס זו "מהפכת 1929", תחנה מכובדת "במאבק הפלסטיני".

וה"מאורעות" 1936-9, שעלו בחיי הרבה מאות יהודים ואלפי ערבים, היו "המהפכה הפלסטינית".

ושימו לב למשפט הזה: "למי שיש נשק – שיפעל על דעת עצמו. לי אין נשק, ולכן אני רוצה להגיע להסדר בדרך מדינית". האם זה איננו מסר כפול? האם שמעתי נכון?

כנגד כל אלה יש לשמאל, במענה, תשובת-מנטרה מן המוכן: 'שלום עושים עם אויבים!', אולם אין טעות גדולה מזו. שלום עושים עם אויבים מובסים, ויחי ההבדל הקטן! 

שום שלום לא נעשה עם גרמניה לפני שתלו את הצמרת הנאצית, ריסקו את המבנה השלטוני שלה והשליטו עליה ממשל דמוקרטי.

ומלחמת העולם הראשונה נסתיימה בבריחת הקיסר הגרמני להולנד, שם מת, בחיסול משטרו והחלפתו ברפובליקה של וויימר שחוקתה היתה מן הנאורות באירופה. המלחמה שלפניה היתה בין צרפת לפרוסיה. בסופה, הקיסר נפוליאון השלישי המוכה הודח וגלה לבריטניה ובמקום הקיסרות חתם על כתב הכניעה נציג של רפובליקה דמוקרטית צרפתית.

גם סוף הקיסרות של נפוליאון בונפרטה ידוע. הוא הוגלה לאי סט. הלנה ומת שם, וב-'קונגרס ווינה' הכתיבו המנצחים את חזרת שושלת המלכים הישנה, עליה אמרו 'שלא שכחה כלום ולא למדה כלום'.

עינינו הרואות: באף אחד מן התקדימים האלה לא נעשה שלום עם האויב עצמו שחוסל, הודח, גורש או נהרג, אלא עם מחליפו שהתנגד לו.  

אלא, כרגיל אנחנו חושבים את עצמנו כחכמים מכל האחרים, ואנחנו – לא.