אחת לתקופה מתפרסמת בתקשורת הישראלית ואף מצוטטת בתקשורת הזרה, אמירה מפי דמות ציבורית ידועה המביעה הזדהות, או לכל הפחות הבנה, עם המחבלים הפלסטינים הפועלים כנגד מדינת ישראל. ההתבטאות האחרונה צוטטה מפיו של הסופר והמחזאי יהושע סובול ביום שני האחרון, במסגרת "פורום עץ הזית" בו חברים אנשי רוח ואמנים יהודים וערבים. סובול הביע בדבריו שם מידה של הזדהות עם המחבלים בעזה, האחראים לטרור העפיפונים שכילה שטחי חורש נרחבים, שדות חקלאיים ושמורות טבע בעוטף עזה, באומרו: "ניסיתי לדמיין את עצמי ילד ברצועת עזה בימים האלה כששכנים שלי או נהרגים או נפצעים או קרובי משפחה, מוחזרים הביתה כנכים או כגופות מנוקבות, מה הייתי עושה בתור ילד?", כאיש רוח יצירתי ומוכשר הצליח סובול לתהות ולענות בו זמנית: "הייתי מפריח עפיפון הצתה". אכן אמירה לא מפתיעה מפי אדם מוכשר ללא צל של ספק, אך עם צל כבד של הלקאה עצמית, החבר בתנועת "יש דין" להגנה על זכויות אדם פלסטיניות ביהודה ושומרון מפני ישראל (במקום מפני עצמם), שלא היה נמרץ במיוחד במר"צ, שחתם בזמנו על עצומת התאטרון נגד הופעות באריאל וב"שטחים הכבושים", ולכאורה יהיה מוכן אולי לביים את הגרסה הפלסטינית העדכנית בהפקות מבית היוצר של פאליווד (שילוב המילים "פלסטינים" ו"הוליווד") ל: "הוא הצית בשדות" או מציתי העפיפונים", בהשראת האירועים שאותם מטיב הוא להבין. אזכיר כי בעבר נשמעו אי אילו אמירות לא פחות מקוממות ושערורייתיות מצד אישים נוספים, שהידועה בהם מפיו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, שבעת שבתו כיו"ר מפלגת העבודה אמר בשנת 1998, במסגרת התכנית "פגישה אישית" עם העיתונאי גדעון לוי, שאם היה פלשתינאי ובגיל המתאים, ייתכן שהיה מצטרף לארגון טרור. פרופורציות של יהודי כבן לעם היהודי, נצר לשורדי שואה וניצוליה, שביקר במחנות הריכוז וההשמדה בפולין, תהיתי מה חשו ועשו היהודים במקומות שיבתם עם התגברות האנטישמיות והדיכוי בתחילת המאה שעברה. מדוע בחרו היהודים לפעול, להתנהג ולשרוד כפי שבחרו ועשו, תחילה נוכח המצוקה הגדולה שנקלעו אליה בערים ובכפרים, אחר כך בגטאות אליהם נצטוו לעבור ללא רכושם שנותר מאחור, ואחר כך וביתר שאת, נוכח הזוועה הנוראית שאפפה אותם במחנות הריכוז וההשמדה במהלך מלחמת העולם השנייה. שמעתי, קראתי וצפיתי בעדויות של שורדי שואה ושל לוחמים יהודים אשר הצטרפו לכוחות הלוחמים בנאצים באשר הם, בין אם היו אלו צבאות המערב או המזרח, יחידות פרטיזנים ומסגרות לוחמות אחרות של יהודים כדוגמת הארגון הצבאי היהודי (אצ"י). נפעמתי מתעצומות הנפש, הרצון לחיות ולשמור על צלם אנוש בזמנים קשים, לדבוק בערכים עליהם חונכו בתנועות הנוער, במוסדות החינוך ובמסורות מ"בית אבא". למדתי, חקרתי ומצאתי שהיו מבין היהודים אשר קצו בדיכוי אמיתי (עושק, גזל, הפרדה גזעית, רעב, מניעת זכויות אדם בסיסיות, והחמור מכל אונס ורצח שיטתיים) ועשו מעשה עת יצאו הם ללחום בכוחות הצבא הנאצי, במשתפי הפעולה עמו ובמרצחים שקטלו את משפחותיהם ללא רחם. לא פגעו הם בכוונה תחילה באוכלוסייה מקומית תמימה בין אם לכאורה או שלא, לא רצחו הם ללא אבחנה ומתוך יצר נקמה ושנאה עיוורת, לא שרפו הם שדות ויערות, לא השמיעו מנהיגיהם קריאות לפגיעה באזרחים ולא עלזו ושמחו במותם של אלו, כי חפצי חיים היו ובעלי ערכים שאינם נמחים גם בימים קשים ונוראים רווי סבל ודאבה. בשיחות שניהלתי עם גורמים שונים שמעתי לא אחת את האמפתיה לסבלם של הפלסטינים המדוכאים, הצידוקים והניסיונות להבין את מניעיהם נוכח "עול הכיבוש" כהסבר לפעולות הטרור שהופעלו כנגד אוכלוסייה ישראלית בארץ ואף בעולם. תמיד ניסיתי להבין מפי אותם "אנשים טובים, רגישים ורחמנים" מדוע אם כן היו פעולות טרור מצד הערבים נגד אזרחים יהודים גם טרם "הכיבוש הציוני" והקמת המדינה? מדוע לדוגמא היו פרעות תרפ"א ותרפ"ט באוכלוסייה היהודית השלווה ולא היו פרעות של יהודים בערבים ופגיעה חסרת אבחנה באוכלוסייה השכנה, נוכח היחס המחפיר ומצבם הקשה של היהודים בתקופות הכיבוש העות'מאני והבריטי? למשמע המצוקות והדיכוי של הפלסטינים, הדוחק לכאורה את הצעירים לפעולות טרור רצחניות בישראלים כדוגמת: פיצוץ אוטובוסים על נוסעיהם, מסעות רצח של אזרחים בישובים, פיצוץ מסעדות ובתי קפה בהם שהו משפחות על טפייהן ועוד, שאלתי את בני שיחי האם בכל תקופות הדיכוי הקשות ביותר של יהודים באירופה, ששיאן היה ללא ספק בתקופת השואה, יש ביכולתם לציין בפניי מתי השתלטו יהודים על אולם אופרה בווינה וירו בקהל ובאמנים? מתי פוצצו יהודים מסעדה על אורחיה בברלין? מתי והיכן לקחו יהודים כבני ערובה תלמידי בית ספר או גן ילדים גרמני וטבחו בהם? מתי חדרו יהודים וביצעו הרג במתפללים בכנסיה באוקראינה באחד מימי הראשון של שנת 1944? אצילי נפש ערכיים? אבהיר תחילה לכל יפי הנפש כי תומך אני בפגיעה בלתי מתפשרת במחבלים לצד מתן סיוע לאוכלוסייה החפצת חיים ושלום עמנו. לכל אותם יהודים "אצילי הנפש" אציע שיפסיקו להזדהות עם אויבנו ויתחילו להזדהות יותר עם בני עמנו המיישבים את כל הארץ (ולא רק את גוש דן) לאורכה ולרוחבה, בין אם בתחומי הארץ המובטחת כולה או מקצתה. לכל אותם אלו מבני עמי החושבים לכאורה שהם מבינים ללבם של אויבנו, אציע שלא ינסו לשעתק את עולם הערכים הפרטי שלהם באופן מעוות ולהשליכו על הפלסטינים או כל אויב אחר. שהרי ההיסטוריה והמציאות מוכיחים שפעולה מעין זו, אין ביכולתה להכיל את כלל היסודות העובדתיים והנפשיים יחדיו הנדרשים לשם הבנה מלאה של המצב בו נתונים הפלסטינים בין אם מבחירה ובין אם לאו. אציע לאותם אנשי רוח, שרוח הציונות עוד מפעמת בקרבם (גם אם מקצתה), שלא ינסו לאמור ברבים מה היו עושים במקום הפלסטינים המדוכאים, שהרי למעשה ישנם ערבים, והפלסטינים בתוכם מאז הגדירו עצמם כעם, הסובלים מזה 70 שנה מדיכאון שאחרי לידתה של מדינת ישראל, ואולי אף סובלים הם מדיכאון כרוני, הנובע לא רק מעצם קיומה של מדינת ישראל, אלא מעצם הישרדותו של העם היהודי למרות כל הניסיונות להכחידו. אציע לאותם רחמנים ובני רחמנים שישקלו מילותיהם בקפידה, כי הרי לא היו הם מעיזים לומר ברבים מה היו עושים במקום אף קבוצה אחרת בעולם שבחרה בדרך הטרור, ובמקום אף אדם שבחר לרצוח, לאנוס ולשדוד, רק משום שדוכא לתפיסתו על ידי אדם או קבוצה אחרת. במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית יש זכות ביטוי לכולם במסגרת החוק, להבדיל מכל שכנותינו ומדינות רבות אחרות בעולם, אך אין זה אומר כי אמירות המביעות הזדהות והבנה עם אויבנו, ובוודאי לא עם מחבלים, תקדם את השלום, האחווה והרגיעה המיוחלים. ההיפך הוא הנכון- אמירות שכאלו מציתות את התבערה והמחלוקת הפנימית בקרבנו, מעודדות את אויבנו ו"מתדלקות" את מלעיזנו וחורשי רעתנו בעולם כולו. לסיכום דיכוי לכאורה אינו יכול להצדיק בשום דרך פעולות טרור כנגד אוכלוסייה אזרחית בלתי מעורבת ותמימה באשר היא. המגדיר עצמו אדם ערכי המבקש ורודף שלום, לא נכון שיזדהה ולא יכול הוא באמת ובתמים להבין לעומק מחשבה מעוותת המצדיקה טרור נגד אזרחים, אלא אם איבד את ה(מ)צפון או מעודו לא מצא אותו. באם ישנה מידת הגינות ואהבת חינם לעם ישראל, יועילו אותם אנשי רוח נאורים לפעול בדרכם היצירתית למען שחרור האזרחים הפלסטינים ברצועת עזה מדיכוי השלטון החמאסי האכזרי, המנציח את מצבם העגום למטרות פוליטיות, דתיות, כלכליות ואחרות, כשם שעושה האסלאם הקיצוני באוכלוסיות הנתונות למרותו באזורי כיבושיו במזרח התיכון ובאפריקה. אם למרות הכל לא שוכנעתם בדבר וחשים אתם צורך עז להזדהות עם מדוכאים, אזי הריני לעדכנכם שמאז הקמת ארגון הטרור "חיזבאללה" בלבנון, התפנה שם התחום ("דומיין" בלעז) הישן והמוכר של הארגון בשמו הקודם "המדוכאים עלי אדמות", ומלבד קבוצות סטודנטים בתקופת בחינות, בני זוג בעת ניקיונות לפסח וכמה אמנים מלנכוליים, אין מניעה להשתמש בו לצרכיכם. עם זאת זכרו שהעם היהודי, גם ברגעי הדיכוי והשפל הגדולים בתולדותיו, לא בחר להשתמש בדרך של טרור חסר אבחנה כנגד בני אדם תמימים כאידאולוגיה, לא בחר עמנו להזדהות ולהנציח עצמו כארגון או עם של מדוכאים אלא- ההיפך הוא הנכון. אחד הדברים המשמעותיים ביותר המבדילים ביננו לבין הפלסטינים ושכמותם לאורך הדורות הינו- בחירתנו כעם בחיים, בעשייה ובמחשבה החיובית, שלהן קראנו בשם: "התקווה"!
