יום שישי. 14:00 בצהריים. רחבי העיר תל אביב. עשרות אלפי צועדים במצעד ססגוני, צבעוני, שמח ועליז. עשרות אלפי אנשים רוקדים ונותנים ביטוי לאושר ולחופש אותו הם חשים בחייהם. בליבם אהבה לכל אדם, ללא הבדל גזע דת ומין, עיניהם משדרות פתיחות וקרבה ובפיהם שירים שמחים ודיבורים של ברכה ואהבה. יום שישי 14:00 בצהריים. רצועת עזה. עשרות אלפי מתפרעים מפגינים מול גדר הגבול. בליבם שנאת מוות למדינת ישראל, בעיניהם זעם ובפיהם קללות ואיומים. הם זורקים מכל הבא ליד, מפריחים עפיפוני תבערה למטרת הבערת שריפת שדות, מנסים לחבל בגדר וביניהם מסתתרים גם מניחי מטענים. איזו צורת בילוי של יום שישי ערב שבת קודש פרשת שלח מסכנת אותנו יותר? ממה כדאי לנו יותר לחשוש? את עתידו של ה'מצעד' מול גדר המערכת בעזה אפשר כבר עכשיו לצייר כמעט בלא קושי. טרור העפיפונים יופסק, ההתפרעויות המזיקות והמטרידות יפסקו. מתי? אולי עוד שבוע, אולי עוד שבועיים ואולי אף יותר. זה יקרה בשנייה בה נחליט לשים לזה סוף, ברגע בו נגרום למתפרעים ולמעיפים להבין שכדור בראש מחכה לכל מי שיתקרב מעט יותר מדי קרוב. איזה עתיד מזמן לנו יום שישי הנוכחי בתל אביב? זו שאלה קשה יותר, אבל גם עליה ראוי וחשוב לענות. לאיפה המצעד הזה צועד, כולנו יודעים. אין לו המשכיות של חיים, דרכם של הצועדים בו לא עושה פירות. מאחורי הרעש וההחצנה הצבעונית, מאחורי העליזות והשמחה, הכול רקוב, עלוב ועצוב. תחושת המחנק מול תמונות 'החוגגים' נובעת מתת הכרה שאנו עומדים מול חברה שאין לה עתיד, שגזרה על עצמה שקיעה ברפש של אנוכיות מתוך רצון לסיפוק כל היצרים שיכולים לעלות על הדעת. אם דיבורים על נטיות הומוסקסואליות מעוררים בכם דחייה ושאט נפש זה לא בגלל שאתם בעלי תפיסות מיושנות, אנשים פרימיטיביים שצריכים להתקדם. יש משהו במראה של זוג אנשים בני אותו מין ש'חיים יחד' שגורם לאדם בריא תחושת מחנק ומחשבה שהנה הוא עומד, חלילה, אל מול סוף הקיום האנושי. כל היופי והמתיקות של פירות האהבה בין איש לאישה חסרים כאן, במקומם נשאר רִיק ששום הנאה אנוכית שבעולם לא תוכל למלא. מארגני האירוע לא היו יכולים לחשוב על שם מתאים יותר מ'מצעד הגאווה'. כל ההשתדלות שבעולם לתת למצעד הזה גוון של חופש, לא תועיל. אין דבר יותר מנוגד לתכונת החירות מאשר מידת הגאווה. מי שאטום, מי שלא מסוגל להעלות על דעתו אפשרות לשינוי, אפשרות של מאבק ביצרים וחולשות, מי שאומר 'זה מה יש ולא יכול להיות אחרת', ראוי לו שלא יתפאר בערך החופש. 'אדמה חרוכה הם ישאירו', אמר השבוע יהושע סובל. אמר וצדק. הצועדים ברחובות תל אביב ישאירו אחריהם רק אדמה חרוכה. את הייסורים של אלו שסוחבים איתם את הנטייה הזו, את המועקה, הבושה, הרצון להיחלץ ולהרגיש נורמליים, אני לא יכול בכלל לדמיין. ומכל מקום מחשבת הבל היא המחשבה שְמה שהם חסרים בחייהם זה עוד קורטוב של הכלה והבנה. חלילה לנו שרחמינו על כל מעשיו ירפו במשהו את ידינו ויביאו אותנו לדיבורים של חנופה ומתוכם להזדהות והכרה. הצער והכאב שיש בליבנו על כל אותם 'חוגגים' צריך רק לאמץ את ידינו להציע להם סיכוי בדמות פתרונות אחרים. לא מצילים מישהו ממחלה בכך שמוכרים לו סיפורים על כך שהוא בעצם כבר בריא. שני מצעדים יתקיימו היום, שניהם מסוכנים אך לא באותה מידה. לאחד יחסי ציבור גרועים והאחר משווק כמהפכה רעננה. קשה להילחם במה שרבים רואים בו טוב ואור, קשה וגם לא נעים. אולם מי שמתבונן לעומק, מי שמתעניין בתהליכים ארוכים וחרד על העתיד, חייב 'לסכן' את עצמו, לעמוד מול המתפרעים ולומר להם את אשר על ליבו.
