האמת היא שהמצווה הזאת היתה ונשארת תמוהה בעיני. עד לשיחה ששמעתי אתמול. נח לנו, לפעמים, להביט בזווית של מעוף הציפור על המציאות סביבנו, ובמיוחד על יוצאי חלצינו ובני גילם. מתבוננים אנו על אתגרי הדור, על דור הלכוד ברשת, הדבוק למסך, דור של תימהון , של שבירת מוסכמות, בו סימני השאלה רבים, ותשובות-אין. אז יש ימי עיון וסדנאות וסרטונים וחומר כתוב למכביר על חוליו של הדור, על היקף החולי , על תסמיניו, על סכנת ההתפשטות של החולי, ועל דרכי ריפוי אפשריים. ואולי לא למדנו מספיק על תאוריית הנפרדות .זאת היכולת של אדם להחזיק בנקודת מבט אחרת ושונה, לפעול באופן אחר בעולם, לחשוב אחרת, להרגיש אחרת ולבחור אחרת. התיאוריה ההתפתחותית של מאהל היא תיאוריה סיפורית המדברת על מסעו של האדם, מרגע היוולדו בחתירה אחר הנפרדות והייחודיות כדי ליצור זהות עצמית מוגדרת. אז אולי במקום לעסוק ב'איך להעסיק את הנוער בחופש' ומאיזה סכנות להיזהר, נשנה את המבט. ונעביר את מיקוד לגובה הלב. [כמו הרב אריה לוין זצ"ל]. בכנס החמ"ד מרהיב הלב שהתקיים אתמול בבנייני האומה השתתפו מעל 5000 מורים, ועסקו בבניינו של עולם. הוזמנתי למושב של החינוך לחיי המשפחה, אותה ניהלה ביד רמה הרבנית דבורה רוזנברג. היה מרתק. הרב סדן שיקף גדולתו של הדור. מתוך אגרות הראיה. ואז הבנתי מתוך המאמר למה התכוון הרב שכתב על ימות המשיח, אז יתגלה אור האומה בכלליותה, עד שיצא מהיכל קן הציפור. הגוזלים הזהובים הם לא נגלים לעין. אבל הם שם. ולפתע יתגלו בעוז רוחם וגודל תפארתם. כמה כוחות יש להם. תנו להם משימות גדולות. במקום לעסוק ב'סור מרע' עסקו ב'עשה טוב'. תעמיסו על כתפיהם החסונים ערמות של שליחות. הם מסוגלים לכך. בדרך שלהם. תודה לראשי החמד על כל מה שאתם . תודה לכל המורים הנפלאים העוסקים בקודש. איזו זכות זאת לחנך את דורו של משיח. מקנאה קצת. מקנאה ביכולת לקיים את מצוות שילוח הקן בהידור ובשלמות הלב ולשגר גוזלים לחיי שליחות. אשריכם!
