ההסברה הישראלית ממשיכה לייצר "קומדיה של טעויות" בכל הקשור לתדמיתה של מדינת ישראל. חרף העובדה שאין מדינה בעולם שתבליג על הפרת הריבונות שלה, ולמרות שכוחות הביטחון עושים את הנדרש להגנה על תושבי המדינה בפעולות מידתיות והכרחיות, הרי שבמקרה הישראלי דעת הקהל העולמית רואה את הדברים תמיד בצורה הפוכה. על רקע הרוחות הרעות המנשבות בקרב דעת הקהל העולמית, הודעת התאחדות הכדורגל הארגנטינאית הייתה כמו עוד עפיפון תבערה לשדה השרוף ממילא של ההסברה הישראלית. בשנים האחרונות הכישלון מהדהד עוד יותר כאשר אנו מפספסים את הפן ההסברתי במסדרונות האוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה וממשיכים להפקיר את השטח בידי תנועת הBDS- וגרורותיה, אשר רותמת צעירים וצעירות מערביים למאבק בשם "חופש, צדק ושוויון" משולל כל יסוד הגיוני ומבוסס שיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית במקרה הטוב, וחמאס והחזית העממית במקרה הרע. גם אם ממשלת ישראל מכירה בבעיה, היא לא מקדישה משאבים ראויים כדי לשנות את המגמה. הממשלה משקיעה עשרות מיליארדי שקלים בחינוך, רווחה, בריאות ובעוד במגוון תחומים. בתחום הדיפלומטיה הציבורית אנו עדים למצב הפוך: המקצוע אינו "יוקרתי", אין גיוס המוני לתחום, מספר הפונים ללימודים בתחום אינו גבוה ואין עידוד ממשלתי לעסוק בדיפלומטיה באמצעות סבסוד ומתן הטבות לבעלי קריירה דיפלומטית. קורס הצוערים של משרד החוץ מגייס מדי שנה מספר מצומצם מאוד של צעירים (כעשרים צוערים) במקום לגייס מאות פרחי דיפלומטיה, והמשכורת המובטחת לצוערים שמסיימים את הקורס היא מהידועות לשמצה במגזר הציבורי. במסגרת כהונתי בשגרירות ישראל בוושינגטון ביקרתי בעשרות קמפוסים ברחבי העולם ונוכחתי לראות כי רבים מן הסטודנטים אינם מתעניינים בפוליטיקה הישראלית או בכלל בנעשה בישראל. יחד עם זאת, הם ניזונים מדי פעם, בטפטוף מאוד עדין אך יציב, באינפורמציה מוטעית ושלילית על ישראל והמסר הנקלט מחלחל אט אט לתודעה של רבים מהם. הצד של מדינת ישראל אינו נשמע כלל, וכך יוצא שאותם סטודנטים שיובילו את המגזר הציבורי והפרטי בעולם בשנים הקרובות גדלים על מידע אנטי-ישראלי בגלל הכשל הדיפלומטי הישראלי. על מנת שצה"ל יקבל את הלגיטימציה האזרחית והבינ"ל להמשך הלחימה ולפעולות ההגנה על אזרחי ישראל, וכדי שלא נתוודע חדשות לבקרים להודעות ביטול של הופעות או משחקי כדורגל בישראל, יש להתעשת ולהשקיע בתחום הדיפלומטיה וההסברה. כפי שאנו גאים בתעשיות הביטחוניות ובתעשיית היי טק שלנו, ישנו צורך דחוף בהקמת תעשיית דיפלומטיה ציבורית אשר כל ישראלי יוכל להתגאות בה. חובה על התעשייה הזו לכלול מערכות יירוט, חטיבות חיילים בשטח אך מעל הכל – פיתוח יכולות שיהיו באפשרותו להכריע את המערכה בשעת הצורך. גם מערכת כיפת ברזל איננה רלוונטית לשדה הקרב, אם היא לא נתמכת במערכת שלמה ומתוקצבת היטב.
