א. חזונו של הרצל וחזון הדורות בשבוע שעבר ציינו את יום פטירתו של חוזה מדינה היהודים, בנימין זאב הרצל. שוב מתעורר הדיון בשאלת היחס בין חזונו של הרצל לבין המציאות הנוכחית והדרך שאנחנו צריכים ללכת בה לפי שיטתו. כדאי להזכיר שמבין הרבנים באותה תקופה, הרב קוק היה בלט במיוחד כשהספיד אותו בהיותו רב ביפו, למרות מחאות קנאי ירושלים שאפילו ניסו להפריע לו. באותו הספד יש שבחים רבים לפעולתו של הרצל, והרב קוק ראה בפעולתו ענין חשוב ביותר בתולדות העם, שמתחבר לתהליך המשיחי של קיבוץ גלויות. אמנם כדאי להזכיר, שהיו לרב קוק ביקורות חריפות מאוד על השיטה הרוחנית שהרצל ייצג, והוא הביע אותן במכתבים רבים ובמאמרים שהתפרסמו כבר אז. עיקר הביקורת הייתה על הנתק משרשי המסורת הלאומית שבא לידי ביטוי באמירה האומללה שאין לציונות דבר עם הדת. אמנם הרצל רצה באמירה זו להרגיע את הדתיים, ולהפריד את הנושא הציוני מהעניין הדתי, אלא שעצם האפשרות ליצירת הלאומיות היהודית במנותק מערכי-הקדש, היא "התבוללות לאומית" כפי שהגדיר הרב קוק עצמו. האמת היא שהרצל גם חזה מדינה שבה יהיו הרבנים ממוסגרים בבתי-הכנסת שלהם, בלא יכולת עשייה פוליטית וציבורית. על החלום של הקמת מדינה ניתן לומר בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אבל חלקים אחרים של חלום זה אינם קשורים לחלום הדורות, ואף הפוכים ממנו. החלום היהודי בן אלפיים הוא לא רק להיות 'עם חפשי בארצנו', אלא כמאמר שיר אחר 'פה נחיה ופה ניצור, חיי טהר חיי דרור. פה תהיה השכינה שורה, פה תפרח גם שפת התורה'. שירי-ציון והגעגוע לשיבת ציון הינה בעיקר נחלת הדורות, בתורה בנביאים ובכתובים, וגם בדברי משוררי ספרד ופייטני אשכנז, תימן וצפון אפריקה שמבטאים את השאיפות הלאומיות הרוחניות שלנו. בהם ר' יהודה הלוי ר' שלמה בן גבירול ר' שלום שבזי, והרשימה ארוכה מאוד. נכון הוא לומר שיש עניינים חשובים שבהם החלום היהודי לדורותיו מתחבר לחלום ההרצליאני והציוני. אבל דוקא בתשתית, בשאלה מאין באנו ולאן אנו הולכים, ההבדלים גדולים מאוד. על זה בדיוק מתקיים כיום ויכוח עמוק בתוך החברה, ועל זה בדיוק מתנהלים המאבקים הפוליטיים. האם המדינה תהיה מדינת כל אזרחיה? או שתהיה באמת מדינת היהודים שחיים על פי יסודות היהדות. ב. הרצל והרפורמים התנועה הרפורמית מחקה מסידור התפילה את האזכורים של ציון וירושלים והכמיהה אליהם. ההגדרה החדשה היתה גרמני אנגלי או אמריקאי בן דת משה. לשיטתה, אין לאומיות יהודית ואין גאולה לעם ישראל כעם. השאיפה היא לשוויון זכויות והתערות בחברה הסובבת, תוך שמירה על דתיות יהודית (מינימאלית מאוד). הרפורמה בדמותה האמריקאנית הקלאסית, השתלבה יפה בתפיסה שבה נפרדה הדת מהמדינה. מבחינה לאומית הם ראו את עצמם אמריקאנים לכל דבר, ויצאו באיבה גלויה נגד כל מאמץ לארגן תנועה ציונית באמריקה. לאחר הקונגרס הציוני הראשון פסק אחד מראשי התנועה הרפורמית בארה"ב, יצחק-מאיר ווייז כי "זה לא היה קונגרס והוא לא היה יהודי". אכן, הציונות של הרצל היא היפוכה של ההתבוללות אליה נוטה הרפורמה. רק זמן רב לאחר שמדינת ישראל כבר הוקמה - החליטה התנועה הזו להחזיר את ציון לסידורים. עכשיו, כשמצבה נעשה קשה, והיא מתמעטת בצעדי-ענק, היא מנסה לתקוע יתד במדינה אליה התנגדה אידיאולוגית כל השנים, ואשר גם היום היא איננה נמנעת מלתמוך בממשל עוין מאוד למדינת ישראל. לא לחינם התנועה הזו לא זוכה לפופולריות בארץ. לכן, הניסיונות להיכנס ארצה – נעשים בעיקר דרך גופים שלטוניים רבי עצמה, ומעל לראש הציבור הרחב ונבחריו הלגיטימיים, כמו "הרחבה הרפורמית" בימים אלה. ביום הזיכרון להרצל, נזכור מי תמכו בו ומי היו מתנגדיו, שבעצם הם גם מתנגדינו.
