אם הייתי יכול לבחור הייתי מעדיף כבר לשים את הכסף שלי על זה שהשמש תשקע במזרח מאשר על התלמיד הזה שלי שראיתי היום בשבת בגן, צועק ושואג ומוביל את החברים שלו במגרש בגן של 'סן סימון'. אני זוכר איך שבסיום השיחה שלי עם אמא שלו בסוף כיתה ה', הרגשתי בעיקר עצב גדול על הניתוק שלה מהמצב: למרות שהסברתי לה שלילד לדעתי יש קשיים חברתיים שהם מעבר לנורמה, מהסוג שלא אמור להסתדר כל כך מהר גם אם הוא ילמד וילך למכון לרכישת מיומנויות חברתיות, היא התעקשה כמו לביאה ואמרה לי במילים עדינות שעם כל הכבוד והערכה לניסיון החינוכי שלי, היא מכירה את הילד שלה קצת יותר טוב ממני ולדעתה אם רק ילמדו אותו איך לרכוש את המיומנויות הללו המצב ישתפר. אמרתי לה שאני מסכים שהיא מכירה את הילד שלה הכי טוב בעולם רק שאני מכיר אותו בכיתה ואין לו למורה אלא מה שעיניו רואות...ואם הילד שלה לא הוזמן אפילו על ידי חבר אחד להיות איתו בחדר בטיול השנתי ואם הילד שלה לא הוזכר אפילו על ידי חבר אחד כילד שהוא החבר הכי טוב שלו ואם הילד שלו מודר באופן קבוע (נלחמתי על זה כל השנה) מפעילויות חשובות אז יש כאן בעיה אבל עכשיו הכדור אצלה. ובשבת, כאשר הסתכלתי עליו, לקח לי זמן להבין מה שאני רואה ולא הבנתי מי זו הרוח הזו שהתלבשה בגוף ובצורה ובקול ובידיים ובמראה של אותו תלמיד ביישן ודחוי חברתית שלי כי הדמות הזו, שהרוח התלבשה עליה, סחפה ושיחקה והנהיגה והובילה את כולם ולא הבנתי מה השתבש כאן ואיך פספסתי אותו כל כך בגדול ואמרתי לעצמי שאני חייב במוצ"ש להתקשר אליה ולשאול אותה איזו פיה פגשה את הבן שלה והיכן ניתן לרכוש את אבקת הקסמים הזו והיא הודתה לי על השיחה (והסכימה לתועלת כולם בפרסום המקרה) ואמרה לי שאכן כבר לפני שנתיים הם לקחו אותו לאחד מהמכונים שמעניקים כלים ומיומנויות חברתיות והתברר שבעצם כל מה שהילד שלה היה צריך זה הכוונה וכלים ואמונה ולמרות שהתבאסתי על הפספוס שלי, שמחתי שמחה גדולה על האמונה וההשראה והתקווה שהמקרה הזה אמור לתת לכל התלמידים וההורים שקשה להם מבחינה חברתית ורק צריכים את האמא הלביאה שתאמין בהם ותהיה מספיק חזקה לשחות כנגד הזרם וכל המערכת וכן, גם כנגד המחנך הצעיר שבטוח שהוא כבר ראה הכול בעולם ובעצם מגלה בשבת אחר הצהריים שהוא עדיין לא ראה כלום.
