חוק הלאום הוא חוק שברובו אין בו דבר, זו האמת. יש בו הצהרה חשובה, אך ללא הרבה משמעות מעשית. הכבוד לדגל או להמנון ואפילו לשפה לא יקבלו מעמד רק בגלל שכך החליטו הח"כים בכנסת. אפילו שני הסעיפים החשובים שהייתה בהם משמעות מעשית כלשהיא נפלו בשל התנגדות המפלגות השונות. סעיף אחד, שהיה אמור לתת משקל למשפט העברי זכה להתנגדות של ישראל ביתנו ומפלגת כולנו, בשל הפחד הנורא ממדינת ההלכה סוקלת מחללי השבת ומדירת הנשים. הדבר נובע מבורות, כיון שהחוק קובע ללכת ל'עקרונות המשפט העברי' במקרה של לקונה משפטית בלבד. בפועל? עורבא פרח. הסעיף השני שנפל דיבר על עליונות הערך היהודי על פני חברו הדמוקרטי, במטרה למנוע סוף סוף את עריצות בג"ץ השולל כל ערך יהודי מול ערכי הדמוקרטיה כפי שבית המשפט מפרש אותם, גם כאשר הדמוקרטיה בעצמה היא זו שבחרה להעצים ערך יהודי או לאומי. עיין ערך חוק המסתננים שאמור שעבר ברוב גדול כדי למנוע גידול דמוגרפי לא יהודי, אך בוטל שלש פעמים על ידי שלשה שופטים שמכירים את רצון העם יותר מ 120 ח"כים. הסעיף נפל גם הוא בשל התנגדות ברורה של טהרני מפלגת 'כולנו', בשל האיום החוזר על חורבנה הסופי של הדמוקרטיה. מדובר בהבלים, אבל ניחא. אבל כאשר הגיע הויכוח ל'סעיף הגזעני' המתיר הקמת יישובים ליהודים בלבד, כאן האירוניה מתה סופית, וגם ההיסטוריה, וגם המציאות. מאז ראשית ימי הציונות, יהודים לא זכו לגור ביישוב ערבי, אולי למעט בחברון, וגם שם, הסוף המר ידוע. גם היום, 70 שנה לאחר הקמת המדינה, לא זכיתי לראות יהודים חיים בהרמוניה בואדי ערה, בעוספייה או בקלנדיה. מעט יהודים חיים בכפר התימנים ובעיר דוד, מרחק קצר מהכותל המערבי, וכן ברובע המוסלמי, כולם תחת אבטחה כבדה שלא הייתה מביישת מתקן בטחוני רגיש. כאן קברנו את האירוניה, כיון שכל ניסיון של יהודים לקבל את רכושם החוקי בכפר התימנים או ברובע המוסלמי, זוכה לקיתונות של ביקורת מצד השמאל, זה שממש עכשיו מוחה על רצון להקמת ישובים ליהודים. את האירוניה אפשר להרוג, ואת המציאות ניתן לעוות. אבל איך ניתן להתעלם מההיסטוריה הכי בסיסית של העם היהודי? אינני מדבר על ההיסטוריה הרחוקה, במסגרתה גרש עם ישראל את יושבי הארץ הזו בכניסתם לארץ, לאחר יציאת מצרים, למען הקמת ממלכה יהודית על חשבון עמי הארץ שחיו כאן. הציונות המודרנית, זו שלבן גוריון, של ז'בוטינסקי ושאר אבות הציונות החדשה וגם אבות השמאל, כולם גזענים מוחלטים בעיני השמאל המודרני הישראלי או הנשיא ריבלין. בימי העליות הראשונות וקום המדינה, היו היהודים מיעוט קטן בארץ. הקמת המדינה היהודית הייתה פעולה ברורה של דחיקת הרוב הערבי, באלימות ובכפייה, למען החזון הציוני. ההגנה, ושאר היישוב היהודי, כולם עסקו במרץ בעידוד עלייה והקמת יישובים במקומות המרוחקים ביותר, כדי לכבוש את הארץ מידי הרוב הילידי הערבי. בן גוריון הבין היטב את הרעיון, ושלח את חיילי צה"ל לפנות כפרים ערביים, ולפוצץ את בתיהם. צה"ל הונחה למנוע חזרת פליטים. ציפי לבני והנשיא שתקפו את החוק בתיבול שירי בית"ר שכחו את חיילי האצ"ל של ז'בוטינסקי ובגין שנשלחו ערב הקמת המדינה לכבוש את יפו ולגרש את עשרות אלפי הערבים שדרו שם, כדי למנוע איום בטחוני ודמוגרפי על תל אביב. גם גירוש תושבי צפון תל אביב, עליהם הוקמה האוניברסיטה, גם הוא חמק מזיכרונה של גברת ליבני, תושבת תל אביב. הייתה זו ממשלת בן גוריון שהפקיעה אלפי דונמים ערביים בגליל כדי להקים את כרמיאל בשביל הערך הגזעני של ייהוד הגליל. היה זה בן גוריון שדחף לתקיעת טריז בלב הרוב הערבי, בדמות העיר נצרת עילית, וזו באמת רק רשימה קצרה. חוק הלאום הוא חוק מצומצם, חסר, ולא מספק. אבל לו למען הסעיף הזה, יש לחוקק אותו, ובהקדם, למען הציונות, למען המדינה היהודית היחידה, וגם הדמוקרטית, בארץ ישראל.
