הדבר היה לפני 100 שנים, אולי מעט יותר. "הנני כותב לא מפני שיש בי כח לכתוב", כותב הרב קוק, זמן מועט אחרי עלייתו ארצה.

"אין בי כבר כח לדום", ממשיך הרב. לאחר מאה שנה של תהפוכות מדיניות בכל העולם, ובפתחה של מאה סוערת, ראשיתה בייסוד הקונגרס הציוני ותחילת העליות הראשונות, מוצא הרב את עולם התורה רדום מול משק כנפי ההיסטוריה, צנוף בפינה רוחנית, בד' אמות של הלכה. האם הרבנים אינם רואים את כוחה של המילה הכתובה, את השפעתה על הנוער היהודי שמתמכר לכתביהם של הוגי הקומוניזם וסופרי ומנהיגי הציונות החילונית?

אל מול הנוער הנוהה אחר בעלי ההגות הציונות החילונית, זועק הרב, "העט כבש לו את העולם!" "הוא רודה במחשבות, ברגשי הלב וגם במעשים". כך, הרבה לפני קריאתו של השר אורי אורבך ז"ל, 'הטובים לתקשורת', מצווה הרב לאחוז בעט סופר, "לרכוש לנו את העט, לבצר מעמד בריא בספרות קבועה".

מאז, אחזו רבים מבעלי התורה את העט. אבל ביש גדא, העם כבר עזב מזמן את העט לטובת המקלדת. בעולם המסרים של היום אין מקום למאריכים, לפלפלנים וטרחנים. פתיל הסבלנות של האלגוריתם של פייסבוק קצר במיוחד, והוא מעצב את הפתיל של הדור. אין לנו סבלנות לנאומים, אפילו לא לסרטים ארוכים. המסר צריך להיות קליט, קצר ומתומצת, קולע למטרה, בטקסט או בסרטון מושך עין.

בכלים הללו, העולם משנה את פניו. אינני מדבר כעת רק על המהפכות במצרים או בתוניסיה. הנוער שמתגייס כעת במחזור אוג' 2018 נולד לעולם חדש. הוא לא צורך חדשות בעיתון או ברדיו, אפילו לא באתרי החדשות. את תמונת העולם הוא מקבל מהרשת החברתית. הרשת החברתית הזו מלמדת אותו היום שמשפחה זה לא כל כך חשוב, שפונדקאות זה צו השעה ושהדתה זו שם של מחלה, שומר נפשו ירחק.

אנו יכולים לדבר הרבה על ערכה של המשפחה היהודית, על חשיבותה של השבת מרחב הציבורי או על הגיור. השאלה היא, האם יש מי שישמע. הדור רוצה לשמוע, הבעיה היא שהוא החליף אוזניים ששומעות רק דברים מסויימים, ומסננות את השאר. אנחנו צריכים להיות שם.

כל מי שכוחו בידו חייב למלא את הרשת בדגים אחרים, כאלה שאין להם ריח רע. אנחנו צריכים ללמוד לכתוב, ללמוד להצטלם, ללמוד למשוך את העין, אנחנו חייבים ללמוד להתראיין, להביע מסר קליט בחמש דקות מול מראיין עויין. ואפילו ללמוד לצייץ, ומי יודע אולי יחד נצמיח כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים לציפור התכולה של הטוויטר, והציפור תהיה לנשר.

זה לא מתאים לכל אחד, זה הרבה ביטול תורה, ובעיקר זה שטח השמדה. אבל, מול הרוח הנושבת בכיוון די אחיד במרחבי המדיה, חייב להשמע קול אחר. "אנחנו מוכרחים לדבר כעת דברים דוקא אמיצים, דוקא חזקים וגדולים", ממשיך הרב קוק. זה לא קל. לא רק כי אנו רגילים לשפה אחרת, אלא בעיקר כי הרשת החברתית מתפקדת גם כרשת ציד שיש בה שיימניג, לשון הרע, מחלוקת ואופנות של קולקציית אדם וחוה. אבל אסור לפחד. "למה הננו הולכים כה שחים, מקומטים, נזחלים ונרעדים??", זועק הרב קוק ומסיים, "ואנחנו באמת צריכים וחייבים להיות מלאי אומץ ונאזרים בגבורה, אין עז אלא תורה".